בש"פ 1002/00 ששון יוסופוב נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של אינוס. לפי כתב-האישום, הכיר העורר את המתלוננת, שעסקה כפיזיותרפיסטית ומעסה, במסגרת עבודתה, וכיוון שהוא עצמו עסק באותו מקצוע, נהגו השניים להיפגש, ולעסות האחד את גופו של השני. משעבר העורר מעיסוי לרמזים מיניים, התנגדה לכך המתלוננת, אך הוא אנס אותה תוך שימוש בכוח, בתאריך 20.10.99.

לבקשת המדינה, נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת לאחר שבית-המשפט מצא, כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות למעצר.

עיקר טענת העורר בערר שבפניי היא, כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה, אינה מספיקה למעצר, שכן היא מושתתת על גרסתה הכבושה של המתלוננת, אשר פנתה למשטרה רק כעבור עשרה ימים, וזאת בהשפעת חבריה ועורך-דינה, שאפשר כי היטו את גירסתה. לחלופין טען העורר, כי הבעילה בוצעה ללא שימוש בכוח, ולכן עבירת האינוס אינה מקימה עילת מעצר, וכי על-כל-פנים, ראוי לקבוע לעורר חלופת-מעצר.

יש לדחות טענות אלה. כבישת עדות על-ידי מתלוננת, וכן הימנעות מקריאה לעזרה בשל רגשות פחד ובושה, היא אופיינית בעבירות מין, ואין בה כדי להחליש במאומה את עוצמת העדות. זאת ועוד, עבירה של אינוס כשלעצמה, היינו בעילת אישה נגד רצונה, היא מעשה אלים ואכזרי, המקים עילת מעצר, גם אם לא נלוו למעשה זה מעשי אלימות נוספים.

בנסיבות העניין שבפניי אף לא ניתן לקבוע חלופת-מעצר, שכן לא זאת בלבד שחזקת המסוכנות של העורר לא נסתרה, אלא שלעורר יש עבר פלילי אלים, לאחר ששנה בלבד לפני ביצוע מעשה האינוס הנטען, הורשע העורר בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות.

לא מצאתי איפוא יסוד להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

הערר נדחה.