בש"פ 1002/99 שאלתיאל בן משה עזאני נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת המייחס לו עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד והסתייעות ברכב לביצוע פשע. על פי חומר הראיות שבתיק, וכנטען בכתב האישום, העורר, העובד לפרנסתו כנהג המסיע ילדים, נעצר בבוקרו של יום 26.1.99 בבית שאן בעת שהסיע ילד לגן בעפולה. בתא המטען של הרכב נמצא סם מסוכן מסוג קנאבוס במשקל כולל של 2,780 גרם.

עם הגשת כתב האישום, התבקש מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בא-כוחו של העורר לא חלק על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לענין החזקת הסם, אלא טען כי הכמות שנתפסה נועדה לשימושו העצמי של העורר, ולא לסחר בסמים. משום כך טען כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ח' גלפז) סבר כי בא-כוחו של העורר לא הצליח לסתור את החזקה הקבועה בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג1973- כי כמות הסם שהחזיק העורר היתה שלא לצורך צריכתו העצמית.

בית המשפט דחה את ההסבר שמסר העורר להימצאותו בבית שאן, ועמד על כך שהמקום שבו נעצר העורר ידוע למשטרה כמקום שבו מתנהלות עיסקאות סמים. כן קבע בית המשפט כי תגובתו הראשונית של העורר למעצרו, כפי שנרשמה בדו"ח שערך השוטר שביצע את המעצר, מלמדת לכאורה כי הוא הגיע לבית שאן על מנת למסור את הסמים שנמצאו ברשותו לאדם אחר. בהתחשב באלה קבע בית המשפט כי על פי חומר הראיות הלכאורי, נחזה העורר להיות לא רק מחזיק בסם שלא לשימוש עצמי אלא גם מי שנתכוון לסחור בסם על ידי מסירתו לאחרים, במסווה שסיפקה לו עבודתו. בנסיבות אלה סבר בית המשפט שחלופת המעצר המוצעת, בבית הוריו של העורר, אינה עונה על החשש מפני המשך הסחר בסמים. על כן הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

כנגד החלטה זו הוגש הערר שלפני, בו חזר בא-כוחו של העורר על הטענה כי בעניינו של העורר ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

בא-כוחו של העורר ביקש להסתמך על מספר החלטות של בית משפט זה, בהן נקבעה חלופת מעצר לנאשמים בעבירות סמים. אינני סבורה כי ניתן ללמוד מאסמכתאות אלה לענייננו; במקרים אשר נדונו באותן החלטות, הצדיקו נסיבות המקרה או נסיבות אישיות מיוחדות קביעת חלופת מעצר. במקרה שלפנינו, בהתחשב במכלול הנסיבות - כמות הסמים שנתפסה ברשות העורר, נסיבות החזקתו של הסם, תגובתו הספונטנית של העורר למעצרו והסתירות בהסבריו, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, שלא להסתפק בחלופת מעצר ולהורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

הערר נדחה.