בש"פ 1003/99 אברהם לב נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו המייחס לו עבירות של אינוס ותקיפה כדי לבצע פשע. הוא מואשם כי ביום 1.8.97 פגש במתלוננת בדיסקוטק בחוף ראשון לציון, שכנע אותה לצאת עמו אל מחוץ לדיסקוטק ושם תקף אותה ואנס אותה.

עם הגשת כתב האישום, התבקש מעצרו של העורר, ובית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' מודריק) הורה על מעצרו. בהסכמת הצדדים, שוחרר העורר ממעצרו ביום 10.9.97 בתנאים מגבילים. הוטל עליו מעצר בית מוחלט בבית הוריו במודיעין, בפיקוח אביו של העורר. בית המשפט הזהיר את העורר כי הפרת תנאי מעצר הבית עלולה להוביל לשינוי ההחלטה ולמעצרו עד תום ההליכים.

ביום 31.10.97 הפר העורר את תנאי מעצר הבית בכך שנתפס נוהג לבדו ברכב, לטענתו לביצוע בדיקה רפואית. בית המשפט דחה בקשה שהוגשה עקב אותה הפרה מטעם המדינה לעיון חוזר, שכן סבר שהפרה זו אינה חמורה.

ביום 8.1.99 נענה בית המשפט (כבוד השופט א' בייזר) לבקשתו של העורר להקל בתנאי השחרור בערובה שהוטלו עליו והתיר לו לעבוד עם אביו, בין השעות 7:00 ל19:00- בכל יום. בשאר השעות הוטל על העורר מעצר בית מלא. כן נאסר על העורר ועל אביו להכנס לשטח השיפוט של העיר ראשון לציון.

ביום 11.1.99 נעצר העורר בחשד לביצוע עבירות של נטילת נכס לשם סחיטה, קבלת נכסים שהושגו בעוון, קבלת נכסים שהושגו בפשע והחזקת נכס החשוד כגנוב. כנגד העורר הוגש בבית משפט השלום ברמלה כתב אישום המייחס לו עבירות אלה, ועל פיו נטל העורר יחד עם אחר פלאפון על מנת להניע את בעליו לתת לו תמורתו 500 ש"ח. כמו כן בחיפוש שנערך בביתו של העורר נמצאו הפריטים שבגין החזקתם הוגשו שאר האישומים.

2.המדינה הגישה לבית משפט השלום בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים בגין אישומים אלה. בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת ז' בוסתן) קבע כי יש ראיות לכאורה כנגד העורר, ואף כי קמה עילת מעצר, סברה השופטת המלומדת כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר והורתה על מעצרו של העורר בתנאי מעצר בית מלא בבית דודו בקצרין. על החלטה זו לא עררה המדינה.

עם זאת, המדינה הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטת השחרור בתנאים מגבילים, במסגרת האישום בעבירות האינוס והתקיפה, בטענה כי העורר הפר את תנאי מעצר הבית. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' דוויק) קבע כי משמצא בית משפט השלום ברמלה כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר ביחס לעבירות שביצע לכאורה במהלך התקופה שבה היה נתון במעצר בית, הרי די בכך כדי להצדיק את ביטולה של חלופת המעצר. כן עמד בית המשפט על כך שבכך שהעורר יצא לעבודה במזנון בעיר מודיעין, בלא פיקוחו של אביו, הפר הפרה נוספת את התנאים עליהם הורה השופט בייזר בהחלטתו, וכי אביו לא דיווח על כך כנדרש. בית המשפט קיבל את הבקשה והורה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

כנגד החלטה זו מופנה הערר שלפני.

בא-כוחו של העורר טען בפני, בין היתר, לענין חולשתן של הראיות לכאורה ביחס לאישומים בעבירות הרכוש בהליך המתנהל כנגד העורר בבית משפט השלום. כן טען כי ההפרה הנוספת שהפר העורר את תנאי השחרור, בכך שעבד במקום אחר מזה שהותר לו וללא פיקוח, אין משמעותה הפרת האמון שניתן לו על ידי בית המשפט.

לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. יתכן שהעבירות בהן הואשם העורר בבית משפט השלום, כשלעצמן, אינן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים. אף לא כל הפרה של תנאי השחרור בערובה גוררת אחריה מעצר, אולם ההפרה בעניינו של העורר יש בה חומרה רבה. על פי קביעת בית משפט השלום, שנבחנה שוב בבית המשפט המחוזי, קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות הרכוש. עולה איפוא, כי לכאורה העורר ביצע עבירות נוספות בעת שהיה משוחרר בתנאים מגבילים, דבר המהווה הפרה גסה של האמון שניתן בו. כשלכך מתווספת העובדה שאין זו ההפרה הראשונה והיחידה של תנאי השחרור בערובה מצד העורר, הרי שיש בנסיבות אלה כדי להוות עילה למעצרו.

אשר על כן הערר נדחה.