בש"פ 10055/09 יוסף ביטון נ. מדינת ישראל

1.

בפניי מונח ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מחוז מרכז בעמ"ת 12863-12-09 (השופט מ' פינקלשטיין), לפיה התקבל ערר המדינה על החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון (מ"ת 10930-09 מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון נ' ביטון , השופטת ש' יעקוביץ') ונעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

מעובדות כתב האישום עולה כי בתאריך 2.11.09, בשעת צהריים, התפרץ העורר לבית פרטי בחולון וגנב משם מסך פלזמה בגודל 42 אינץ' . נגד העורר הוגש כתב אישום בגין עבירת התפרצות למגורים וגניבה לפי סעיפים 406(ב) ו-384 ל חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן 'החוק'). בית משפט השלום בראשון לציון קבע כי קמה עילת מעצר ושקיימות ראיות לכאורה נגד העורר באשר לעבירות המיוחסות לו. בנוסף, הובע ספק רב אם יש ליתן אמון בעורר נוכח העובדה כי שב לסורו לאחר שחרור ממאסר ממושך ועל אף קיומו של מאסר על תנאי המרחף מעליו. ברם, לאחר קבלתו של תסקיר המעצר החליט בית משפט השלום לשחרר את העורר בערובה למעצר בית מלא בבית אמו תחת פיקוחן של בת זוגו הנוכחית, אמו ואחותו הגדולה, פיקוח באמצעות איזוק אלקטרוני ובהפקדת ערבויות כספיות שונות.

ערערה של המשיבה התקבל כאמור על ידי בית המשפט המחוזי. צוין בהחלטה שעסקינן ב"מי שהפך את הפגיעה ברכוש הזולת "למעין מקצוע", ועשרות רבות של עבירות רכוש רשומות לחובתו" (שם, פסקה 6 להחלטה). התרשמותו של בית המשפט המחוזי לפיה אין ליתן אמון בעורר התבססה, בין היתר, על העובדה ששב לעבירות הרכוש תקופה קצרה לאחר שנדון לעונש מאסר מותנה וזמן לא רב לאחר שריצה עונש מאסר בגין עבירות דומות. לחובת העורר עומדות גם עבירות של אי קיום הוראה חוקית. בית המשפט המחוזי הדגיש שחדירה לאור יום לבית מגורים לשם ביצוע עבירת גניבה מלמדת על דפוס עברייני מובהק ועל היעדר כל מורא מפני החוק. יכולתן של הערבות האמורות להשגיח על העורר הוטלה בספק.

2.

הסנגור מבקש לבטל את החלטת בית המחוזי ולשחרר את העורר בחלופת המעצר שנקבעה כמתואר בידי בית משפט השלום. לגישתו, חלופת מעצר זו "קשיחה והדוקה". הוא גורס שיש לאמץ את המלצת תסקיר שירות המבחן בעניינו, שהתקבלה לאחר בחינת השיקולים הרלוונטיים ולפיה הערבות האמורות רציניות ודומיננטיות והעורר הבין את משמעות הפיקוח והשמירה על התנאים המגבילים. עוד נטען כי עסקינן בעבירת רכוש אחת, שבוצעה ללא עזרתם של אמצעים מתוחכמים ובמהלכה לא נגנב רכוש רב ערך. כמו כן, כתבי האישום התלויים ועומדים נגד העורר הנם בגין עבירות מלפני כשמונה שנים. העורר סבור שבמקרים רבים הדומים בנסיבותיהם למקרה דנא שוחררו נאשמים לחלופת מעצר. לדעתו של הסנגור אין הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט השלום, עליה הוא סומך את ידו. מנגד, תומכת באת כוח המדינה בהחלטת בית המשפט המחוזי, תוך הפניה לעברו הפלילי של העורר.

3.

הגם שהשיקולים שונים בשני ההליכים, בדומה למתן גזר דין, יש להעניק בהחלטה להורות על מעצרו של נאשם עד לסיום ההליכים משקל למעשה ולעושה. לעתים, השיקול של הראשון יזכה בבכורה ולעתים השיקול האחר יתפוס את קדמת הבמה. הדבר תלוי, בין היתר, בקיומו של נתון חריג דוגמת עבירה חמורה. כאן, לו עברו הפלילי של העורר היה מתון יותר ייתכן שהיה מקום – נוכח אופי המעשים המיוחסים לו והתרשמותו החיובית של בית משפט השלום מהערבים שהוצעו בצירוף המלצת קצין המבחן להורות על שחרור העורר בתנאים מגבילים – לאמץ את תוצאת השחרור כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום. ברם,

מבחן העושה משנה את נקודת האיזון. כפי שציין בית משפט קמא, העורר עבר עבירה שבועיים בלבד לאחר שנדון בבית משפט השלום בשל עבירות רכוש לחצי שנה מאסר על תנאי. אם לא די בכך, כשמונה חודשים קודם לכן נדון העורר לעונש מאסר בפועל בן חמישה עשר חודשים ולעונש מאסר מותנה של 8 חודשים בגין עבירות רכוש. בנוסף, הורשע העורר בעבירות שונות, לרבות עשרות עבירות רכוש. התמונה המצטיירת היא שהעורר נחרץ ברצונו שלא להתנתק מעולם הפשע בכלל וממחוז עבירות הרכוש בפרט. צר לי לציין שהעורר אינו מוכן לקחת אתנחתא מפגיעה ברכוש הזולת.

המסקנה היא שקיימת סכנה של ממש שהעורר עלול להמשיך לבצע עבירות רכוש אם ישוחרר וימתין למשפטו. צדק בית המשפט המחוזי, אפוא, בקבלתו את הערר, שכן נראה שבית משפט השלום לא נתן משקל מספק לעברו הפלילי המכביד של העורר ולתדירות ביצוע העבירות בתקופה האחרונה. בהגיעי למסקנה זו איני חולק על דברי הסנגור שהערבים הינם אנשים נורמטיביים המוכנים לקבל על עצמם את האחריות הכרוכה בתפקיד ערב. כמו כן, נכון הוא כי תנאי השחרור קפדניים. אולם, איכות החלופה תלויה, בסופו של דבר, בנכונות העורר למלא אחר תנאיה. לכאורה, העורר שם לו למטרה לבצע עבירות רכוש. בהתאם, לא נפלה טעות שבדין בהחלטת בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו.

להשלמת התמונה יצוין כי הגם ששירות המבחן המליץ על שחרור העורר, צוין בתסקיר כי העורר נוקט ב"גישה מיתממת" ובהמשך "אנו מתקשים לשלול סיכון להתנהגות בעייתית חוזרת". עולה כי אף שירות המבחן היה מודע לבעייתיות ולסיכון הכרוכים בשחרורו של העורר.

4.

הערר נדחה.