בש"פ 10059/05 עמוס דאבוש נ. מדינת ישראל

לעורר היה קשר רומנטי עם המתלוננת, שכיום היא בת 17. זו האחרונה ביקשה לנתק את קשריה עימו, אולם העורר התקשה להשלים עם כך. בכתב האישום שהוגש נגדו לבית משפט השלום בנתניה, מתוארת התנהגות אלימה ושלוחת רסן שהפגין העורר כלפי קורבנו במשך שלושה ימים בחודש ספטמבר 2005, וממנה הוא לא חדל אף בנוכחות שוטרים, שגם כלפיהם הוא הפנה את זעמו תוך איום שעם שחרורו מהמעצר ישוב ויפגע בהם.

בגין כל אלה עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, ובית משפט השלום, לאחר קבלתם של תסקירי מעצר, החליט להסתפק בהחזקת העורר במעצר בית בדירת אמו בנתניה, בכפוף להפקדתן של בטוחות נוספות.

המשיבה, אשר לא השלימה עם החלטה זו, הביאה את השגותיה בפני בית המשפט המחוזי, ושם נהפכה הקערה על פיה. השופט המלומד של בית משפט קמא, שוכנע כי מסוכנותו של העורר רבה, וכי החלופה המוצעת אינה נותנת מענה הולם למסוכנות זו. בעקבות כך הוחלט לקבל את הערר ולעצור את העורר עד תום ההליכים.

הערר שבפני מופנה כנגד החלטה אחרונה זו.

עיינתי בנימוקי הערר שבכתב והאזנתי לטיעון על-פה, אולם לא מצאתי כי הוכחה בפני עילה אשר תצדיק את התערבותי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. נהפוך הוא, מקובלת עלי מסקנתו של השופט המלומד לפיה התנהגות העורר וקנאתו האובססיבית, טומנת בחובה סכנה מופלגת בחומרתה למתלוננת. מי שנוהג בצורה כה אלימה כדי לכפות רצונו על הזולת, ומי שעשה זאת גם לנגד עיניהם הצופיות של אנשי החוק, מלמד על עצמו כי נשקפת ממנו סכנה מוחשית, ואת הסכנה הזו אין להניח לפתחה של קורבנו. מדעתי לא שיניתי גם לנוכח האמור בתסקיריו של שרות המבחן, הואיל והתרשמותי היא כי השרות התקשה להגיע למסקנה ברורה בשאלת המסוכנות, ועל כן החשש שהעורר יחזור על מעשיו, לא הופרך.

מכל הטעמים הללו דינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.