בש"פ 10068/06 פלוני נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) מיום 28.11.2006, בה דחה את בקשת העורר לעיון חוזר במעצרו עד תום ההליכים.

1.העורר עומד לדין בעבירות של אינוס, מעשה סדום, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, תקיפת קטין או חסר ישע על ידי אחראי שגרמה לחבלה של ממש והתעללות בקטין או בחסר ישע. על פי עובדות כתב האישום, תקף העורר את המתלוננת, לה הוא נשוי משנת 1978, ואת ילדיהם על ידי כך שהכה בהם בידיו ובחפצים שונים וכן התעמר בהם נפשית והשליט אימה על ידי כך שקיללם והשפילם. האישום הראשון מתייחס לעבירות שביצע העורר כלפי המתלוננת בכתשע הזדמנויות שונות במהלך שמונה השנים שקדמו להגשת כתב האישום. על פי הנטען, לפני מספר שנים הכה העורר את המתלוננת בנוכחות ילדיהם מכה חזקה בראשה עד שהתעלפה ובמועד אחר השליך לתוך פניה צלחת שתכולתה רותחת וגרם לה להתעלף. במהלך שנת 2004 אנס העורר את המתלוננת שלוש פעמים תוך איומים או מכות ובאחת הפעמים אף ביצע בה מעשה סדום ללא הסכמתה. במהלך שנת 2005 ביצע העורר במתלוננת שני מעשי סדום תוך שהוא סוטר לה. בחודש אוגוסט 2005 איים העורר על המתלוננת שאם יראה אותה משוחחת עם בנם נ.א (יליד 1984) ידקור אותה בסכין. ביום 29.1.2006 הגיעה המתלוננת לדירת אמו של העורר על מנת למסור לו מסמך בעניין גירושיהם והוא דחף אותה בכוח מחוץ לדירה. האישום השני מתייחס לעבירות שביצע העורר כלפי שמונה מחמישה עשר ילדיו במהלך שנות חייהם, חלקם בעת קטינותם, בכעשרים ושבע הזדמנויות שונות. העורר הכה את בנו א.א, יליד 1982, באמצעות מחבט וקרש עד שהקרש נשבר. גם את בנו נ.א, יליד 1984, הכה העורר באמצעות מקל לאחר שהפשיטו עד שהמקל נשבר ובשני מקרים איים עליו שיפגע בו או ירצח אותו. העורר הכה את בנו ר.א, יליד 1987, בשתי הזדמנויות באמצעות מחבט שטיחים עד זוב דם ובאחת הפעמים התעלף ר.א. בפעמים אחרות הכה העורר את ר.א באגרופים ובמקל והתעלל בו על ידי כך שדחף אותו מתחת למיטה, שפך עליו מים חמים, אסר עליו לאכול, דחף את ראשו לבוץ והשפיל אותו בפומבי. את בנו א.א.א, יליד 1987, ובנו נ.א, יליד 1993, הכה העורר בפניהם. במספר אירועים שונים הכה העורר את בנו י.א, יליד 1988, באגרופיו או בחפצים שונים וביניהם מוט ברזל, מוט פטיש, מקל ספונג'ה, כד זכוכית ומקל עץ ובראשו מסמר, וגרם לו בכך חבלות של ממש. העורר התעלל בי.א בכך שהכה אותו בהיותו ערום, שפך עליו מים רותחים, הורה לו לשכב מתחת למיטה במשך שעות ארוכות וכן איים עליו שירצח אותו ואת אחיו. העורר הכה את בתו נ.א, ילידת 1991, בסטירות ובאמצעות נעל וכן גזז את שערותיה והורה למתלוננת לסטור לה. העורר הכה את בנו ש.א, יליד 1994, בסטירות ובאמצעות נעל ומקל עד שהמקל נשבר.

2.העורר נעצר ביום 1.2.2006 וכעבור יומיים אושפז בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבנאל". מעצרו הוארך בהסכמה על ידי בית משפט השלום (כב' השופטת ד' שריזלי) מספר פעמים טרם הגשת כתב האישום לצורך גיבוש חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו. עם הגשת כתב האישום ביום 23.2.2006 עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בד בבד הוגשה חוות דעת משלימה מטעם הפסיכיאטר המחוזי לפיה העורר אינו כשיר לעמוד לדין. נוכח חוות דעת זו ובהסכמת הצדדים הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' רוזן) ביום 28.2.2006 על הפסקת ההליכים בעניינו ועל המשך האשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי לפי סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. לאחר שטופל בבית החולים המליץ מנהל המחלקה ד"ר פנחס סירוטה על שחרורו בקובעו כי אינו מגלה עוד סימנים פסיכוטיים וכי רמת מסוכנותו לאחרים נמוכה. ביום 18.5.2006 החליטה הועדה הפסיכיאטרית כי העורר כשיר לעמוד לדין וביום 29.5.2006 הודיעה המשיבה על חידוש ההליכים נגדו וכן הוגשה בקשה מחודשת לעוצרו עד תום ההליכים. ביום 30.5.2006 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' בן-יוסף) על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת נוכח קיומן של ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לו ונוכח המסוכנות העולה ממעשים אלו וביום 8.6.2006 קיים בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' רוזן) דיון נוסף בעניין המעצר וקבע כי יש טעם בטענת העורר כי נדרשת חוות דעת מקצועית נוספת ומעודכנת בעניינו נוכח חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי שבעקבותיה הופסקו ההליכים. לפיכך הפנה בית המשפט את העורר לפסיכיאטר המחוזי על מנת לקבל חוות דעת עדכנית באשר למצבו הנפשי בעת ביצוע העבירות. ביום 21.6.2006 עיין בית המשפט בחוות הדעת העדכנית שנתקבלה וקבע כי עולה ממנה שהמשיב כשיר לכאורה לעמוד לדין אך הדגיש שהחלטה סופית בסוגיה זו תתקבל במסגרת ההליך העיקרי. לעניין המעצר ציין בית המשפט כי אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה למעשים נשוא כתב האישום וקבע כי נוכח חומרתם ונוכח מחלתו הנפשית של העורר לא ניתן להפיג את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר. על כן נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. כן הורה בית המשפט על המשך הטיפול בו בתקופת המעצר.

3.ביום 14.11.2006, בחלוף כחמישה חודשים מעת מתן ההחלטה הנ"ל הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר במעצרו עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 28.11.2006 קיבל בית המשפט את טענת העורר כי נקודת האיזון בסוגיית מעצרו השתנתה משום שהוא שוהה במעצר תקופה ארוכה ומשום שתחילת הדיון בעניינו נקבע לחודש מרץ 2007. יחד עם זאת נקבע כי מסוכנותו של העורר "רבה ופורצת גבולות" ואין להפיגה באמצעות חלופת מעצר. בית המשפט קבע כי העורר אינו בריא בנפשו וכי הדבר בא לידי ביטוי בתגובתו הקיצונית להתגרות מצד המתלוננת עת היה מאושפז בבית החולים "אברבאנל". עוד נקבע כי המעשים המיוחסים לו "מעוררי חלחלה" והם מעידים על מסוכנות אשר מועצמת על ידי מצבו הנפשי. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין הוא נדרש לבחון את מהימנותה של המתלוננת וכי לא חל כל שינוי בתשתית הראייתית המצדיק את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

4.מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו שמסוכנותו לא פחתה חרף התמשכות ההליכים. העורר טוען כי משנקבע על ידי ד"ר סירוטה בחוות דעתו שרמת מסוכנותו לאחרים נמוכה וכן נקבע בחוות דעת מטעם המרכז לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר כי מצבו הנפשי הנוכחי יציב והתנהגותו רגועה, שגה בית המשפט בקובעו שהמסוכנות "רבה ופורצת גבולות" ושמצבו הנפשי מעצים מסוכנות זו. עוד טוען העורר כי אף אם נשקפת ממנו סכנה כלשהי ניתן לאיינה על ידי הרחקתו מן היישובים בהם מתגוררים המתלוננת והילדים, שכן מדובר בסכסוך משפחתי נקודתי. העורר מוסיף כי בתקופה שהיה מאושפז יצא לחופשות בערבות אחיו במהלכן נמנע מליצור קשר עם המתלוננת ולפיכך ראוי לשחררו לחלופת מעצר או למצער להורות לשירות המבחן לבחון חלופה כאמור. העורר מציע חלופת מעצר מסוג "מעצר בית" בבית חברתו לחיים בעיר לוד, תוך שימוש באיזוק אלקטרוני ותחת פיקוחם של חברתו ושל אחיו, אשר יערבו להמשך הטיפול הפסיכיאטרי. עוד טוען העורר כי קיימות בענייננו נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות את שחרורו לחלופת מעצר וביניהן עברו הנקי, בעיות בריאותיות מהן הוא סובל המוחמרות בתנאי המעצר וכן התנהגותה של המתלוננת אשר לטענתו מסרבת להתגרש ממנו ומתגרה בו במכוון. בנוסף טוען העורר כי ההחלטה נשוא הערר בה נקבע שעליו להישאר במעצר עד לדיונים הקבועים לחודש מרץ 2007, נוגדת את סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, לפיו משתמו תשעה חודשי מעצר והמשפט לא הסתיים יש לשחררו. העורר מוסיף ומדגיש כי אף שמנין תשעת החודשים תחילתו עם הגשת כתב האישום מחדש (29.5.2006), הרי בפועל חלף פרק זמן ארוך עוד יותר בו נשללה חירותו והוא פרק הזמן שחלף מאז הגשת כתב האישום הראשון נגדו. לבסוף טוען העורר כי המתלוננת אכן הגישה תלונה נוספת בטענה כי תקף אותה בזמן אשפוזו בבית החולים, אך שגה בית משפט קמא בתיתו משקל לתלונתה זו שכן גרסתה בעניין זה הופרכה על ידי עדויות שמסרו במשטרה עורך דינה ורופאי המחלקה. לטענתו התנהגותה של המתלוננת מערערת את אמינותה ואף משליכה על סוגיית קיומן של ראיות לכאורה בעניינו וכן על סוגיית מסוכנותו.

5.המשיבה מצידה מדגישה את חומרתם המופלגת של העבירות המיוחסות לעורר אשר בוצעו לכאורה בבני משפחתו במשך שנים ארוכות. המשיבה טוענת כי מסוכנותו הלכאורית של העורר רבה ביותר ומעידים על כך המעשים המיוחסים לו, מצבו הנפשי המעורער וכן קביעתה של הועדה המחוזית לפיה הוא מסוכן לבני משפחתו ולסביבתו. המשיבה אינה חולקת על כך שלוח הזמנים שנקבע לדיון בשאלת כשירותו של העורר הינו בעייתי וחורג מתשעה חודשי המעצר הקבועים בחוק. אי לכך פנתה המשיבה ביום 12.12.2006 לבית המשפט המחוזי בבקשה להקדמת הדיונים הקבועים לחודש מרץ 2007 אך בקשתה נדחתה מפאת העומס. בהחלטתי מיום 14.12.006 אפשרתי למשיבה להגיש בקשה נוספת בעניין זה לבית המשפט המחוזי וביום 18.12.2006 החליט בית המשפט המחוזי לקבוע את התיק ל"תזכורת מועדים" ביום 21.1.2007.

4.דין הערר להידחות.

אין חולק כי קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה המקימות יסוד סביר להרשעתו של העורר במעשים המיוחסים לו בכתב האישום. בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוכנה לקראת הדיון בפני בית משפט קמא ביום 21.6.2006 נקבע כי העורר כשיר לעמוד לדין וכי אין קשר סיבתי בין מחלתו הנפשית לבין המעשים המיוחסים לו. אשר למסוכנותו של העורר נקבע בחוות הדעת הפסיכיאטרית הנ"ל כי נוכח מסקנותיה של חוות הדעת בשאלה הכשירות לא ניתן להעריך את מסוכנותו של העורר בכלים פסיכיאטריים. נותר, אפוא, לבחון את מסוכנותו על פי המעשים המיוחסים לו וכפי שציין בצדק בית משפט קמא אלה מלמדים על מסוכנות רבה. מדובר במסכת קשה של התעללות פיזית, מינית ונפשית, שהתפרשה לכאורה על פני שנים רבות וכוונה נגד אשתו ושמונה מילדיו. בשלב זה אין כל אינדיקציה לכך שמסוכנות זו פחתה בחלוף הזמן. אדרבא, מערכת היחסים בין העורר למתלוננת הינה בעייתית וסבוכה גם כיום ולא ניתן לתת אמון בעורר שלא יגיב בקיצוניות על "התגרויות", כהגדרתו, מצידה של המתלוננת או מצד אחרים. נראה, אפוא, כי האינטרס לשמירה על שלום הציבור בכלל והמתלוננת וילדיה בפרט גובר לעת הזו על זכותו של העורר לחירות. עם זאת, עלי להדגיש כי אני רואה חשיבות רבה בנסיבות העניין להקדמת מועדי הדיון באופן ששמיעת המשפט בעניינו של העורר תחל, ככל הניתן, טרם שיחלפו תשעה חודשים מעת מעצרו. מכל מקום, צודק העורר בטענתו כי בנקוף תשעה חודשי המעצר, לא ניתן יהיה להמשיך ולהחזיקו במעצר מתוקף החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר מעצרו וככל שהמשיבה תחפוץ להאריך את המעצר באותו שלב, יהא צורך לנקוט בהליך הקבוע בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

אשר על כן, הערר נדחה.