בש"פ 10079/09 נוריאל לאהיגאני נ. מדינת ישראל

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (עמ"ת 29965-11-09 מפי השופטת ל' ברודי), לפיה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון להורות על מעצרו עד סיום ההליכים המשפטיים נגדו.

בתאריך 3.5.09 הוגשו נגד העורר כתב אישום ובקשה למעצר עד סיום ההליכים. בקשה זו התקבלה. אומנם, שוחרר העורר בתאריך 1.7.09 בתנאים שונים, לרבות שהות במעצר בית בישיבה. בתאריך 15.7.09 הודה העורר בעובדות כתב האישום המתוקן, לפיהן תיווך בינואר 2009 בעסקת סם מסוג חשיש במשקל 20 גרם

ובפברואר 2008 מכר יחד עם אחר סם מסוכן מסוג חשיש במשקל 24 גרם . לאחר הודאתו של העורר בעובדות, נדחה הדיון בתיק העיקרי לקבלת תסקיר שירות מבחן. בתאריך 2.9.09 הועתקה כתובת מעצר הבית למקום ישיבה אחר. ביום 12.10.09 הוגש לבית משפט השלום תסקיר שירות מבחן. המלצת השירות הייתה לדחות את הדיון ב-4

חודשים ולבחון את השתלבות העורר בתוכנית טיפולית. בו ביום הפר העורר את תנאי השחרור ויצא מהישיבה בה שהה על פי החלטת בית המשפט כתנאי לשחרורו. הוא

נתפס כחודש לאחר מכך, תוך כדי ביצוע עבירות נוספות של תקיפת שוטר, הפרעה למילוי תפקידו ושימוש בכוח. מעשים אלה נעשו על פי הנטען כדי למנוע את מעצרו. על רקע זה, נעצר העורר מחדש עד סיום ההליכים לפי החלטת בית משפט השלום. עררו של העורר למחוזי נדחה כאמור ומכאן הערר לבית משפט זה.

צר לי לציין שעל אף שהעורר קיבל הזדמנות לעלות על דרך השיקום, בחר הוא להפר הפרה ברורה, בוטה ונמשכת את תנאי השחרור. אומנם, נכון הוא שלא עבר עבירה לפי פקודת הסמים, אך כדי להיגמל נדרשות ממנו משמעת עצמית ונכונות לקבל הוראות של גורמי טיפול. במובן זה יש קשר בין ההפרה – שאינה שנויה במחלוקת ולפיה עזב את הישיבה לתקופה של חודש ימים – לבין רצונו להיגמל מסמים. כמו כן, יש להעניק משקל לעבירות האחרות כלפי אנשי משטרה, שהוכחו לכאורה.

הסנגורית הדגישה שמרשה מעוניין בצורה כנה להיגמל ולראיה – תסקירי

שירות המבחן בעניינו. ברם, מעשי העורר בתקופה הרלוונטית הם הקובעים וגוברים על הערכותיו של שירות המבחן. ניתן גם לטעון כי אם בתקופה בה המתין העורר לתוצאות גזר דינו נהג כפי שנהג – בכך יש להעלות סימני שאלה בדבר עומק נכונותו לעבור את התהליך הקשה של גמילה מסמים.

טענה נוספת של הסנגורית היא שהיו מקרים שבהם על אף שנאשם הפר תנאי שחרורו, בכל זאת לא הורה בית המשפט על המשך מעצרו. אכן, מקובלת עליי הגישה שאין בהפרה של תנאי השחרור לגרור באופן אוטומטי מעצרו של נאשם. עם זאת, ודאי יש בהפרה הנטענת, ובענייננו היא מוסכמת, כדי להוות שיקול בדבר מעצרו של נאשם. להשקפתי, יש לבחון גם את מידת ההפרה. לא בהכרח דין אחד להפרה של יציאה למספר דקות ממקום בו נתון נאשם במעצר בית לבין יציאה לחודש ימים. די בדוגמא האמורה לענייננו.

בשקלול כל הנסיבות, איני סבור שנפלה כל טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה במסגרת בקשת מעצר עד לסיום ההליכים אין מקום להורות על שחרור העורר. איני מביע עמדה בדבר המשפט האחרון בהחלטת בית המשפט המחוזי כי "האפשרות לשחרור לצורך הליך גמילה ראוי שתיבחן בתיק העיקרי". אומר רק כי לעיתים ישנה חפיפה כמעט מלאה בין שיקולי המעצר לבין שיקולי גזר הדין בעניין המשך מעצרו של נאשם ולעתים לא. מעבר לכך וכאמור, אין בכוונתי להביע עמדה בעניין שאינו מובא בפניי.

הערר נדחה.