בש"פ 10087/07 איליה חודונוב נ. מדינת ישראל

בפני שני עררים על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש 91835/07 (פ"ח 1058/07), מיום 2.9.07 (כבוד השופט ג' קרא), לפיה נעצרו העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

בית-המשפט המחוזי החליט, ביום 14.8.07, לאחד את הדיון בבקשות למעצר עד תום ההליכים בעניינם של העוררים, לאור העובדה, כי מדובר בפרשה אחת. לבקשת המשיבה, ומאותו הטעם, החלטתי אף אני לדון בשני העררים במאוחד.

כנגד העורר בבש"פ 9955/071, אברהם סטואר (להלן: העורר 1), הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום (תפ"ח 1058/07), המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); 2 עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (רצח) לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין; עבירה של ניסיון רצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין; עבירה של נשיאת נשק ללא היתר כדין לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של יריות באזור מגורים לפי סעיף 340א לחוק העונשין ועבירת תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

כנגד העורר בבש"פ 10087/07, איליה חודונוב (להלן: העורר 2), הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום (תפ"ח 1059/07), המייחס לו עבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין; עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (רצח) לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין ועבירה של נשיאת נשק ללא רשות כדין לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין.

האישום הראשון

לפי הנטען בכתבי האישום, בין החודשים פברואר-אפריל 2007 פנה העורר 1 לאדם בשם סרגיי טפליצקי (להלן: סרגיי), הציע לו לשמש רוצח שכיר ולגרום למותם של אחרים תמורת שכר.

במהלך חודש פברואר 2007, פנה העורר 1 לסרגיי בהצעה, כי סרגיי ירצח אדם בשם יואב סיני (להלן: סיני) תמורת תשלום סכום של 15,000 דולר. סרגיי הסכים, העורר 1 צייד את סרגיי בתיאור מראהו החיצוני של סיני וסוג הרכב המצוי בשימושו. ביום 14.2.07 הגיע סרגיי סמוך לביתו של סיני בראשון לציון, כשהוא רכוב על אופנועו ומצויד באקדח הנ"ל וכאשר סיני נכנס לרכבו והתיישב בכסא הנהג, התקרב סרגיי לרכבו כשהוא חבוש קסדה. בשלב זה החליט סרגיי שלא להרוג את סיני אלא לפצעו בלבד, שאז ירה סרגיי לעבר סיני, מספר יריות במטרה לפגוע בו ולגרום לו לחבלה חמורה. לסיני שנפגע מהירי, נגרם שיתוק בידו השמאלית ופגיעה בעצבים ברגל הימנית.

בערבו של אותו יום, נפגשו העורר 1 וסרגיי בסמוך לביתו של סרגיי וזה דיווח לעורר 1 על ביצוע "המשימה", אם כי אמר לו, כי אינו בטוח באם גרם למותו של סיני. בין השניים סוכם, כי התשלום על-ידי העורר 1 יתבצע למחרת היום. משנודע לעורר 1, כי "העבודה" לא בוצעה אלא במחציתה, אמר העורר 1 לסרגיי, כי ישלם לו רק חצי מן הסכום שהוסכם עליו, קרי: 7,500 דולר. סכום זה שילם העורר 1 לסרגיי, יום למחרת הירי על סיני, כשהתשלום מתבצע בחדר השירותים בבנק אוצר החייל שבקניון בת ים.

אישום שני

לפי הנטען בכתב האישום, מספר שבועות לאחר הירי בסיני, פנה פנייה נוספת העורר 1 לסרגיי, במטרה לרצוח אדם נוסף. נשוא הקשר הפעם היה אדם בשם איציק כהן (להלן: כהן), המתגורר בגבעתיים. העורר 1 צייד את סרגיי בפרטי כתובתו ועיסוקו של כהן, תמורת הרצח אמור סרגיי לקבל מהעורר 1 סכום של 30,000 דולר. בעקבות הצעתו של העורר 1, כי סרגיי יצרף אדם נוסף לביצוע הרצח, פנה סרגיי לעורר 2 וסיפר לו על הקשר והציע לו סכום של 15,000 דולר תמורת "השתתפותו במשימה". העורר 2 הסכים להצעה. עובר ליום 12.4.07, קיבל סרגיי מהעורר 1 לא הרחק מחנות הירקות של האחרון, שקית ובה שני אקדחים גנובים, האקדח האחד מסוג c-z

(להלן: אקדח א') ואקדח שני מסוג גלוק (להלן: אקדח ב') לצורך ביצוע המשימה.

סרגיי הביא את האקדחים לביתו של העורר 2 בראשון לציון. סרגיי העמיד את העורר 1 על הצורך לבצע את הרצח באמצעות משתיק קול ובתגובה מסר לו העורר 1 ביום 10.4.07 אקדח זיגזוואר נוסף (להלן: אקדח ג'), וביום 11.4.07 מסר לו בסמוך לחנותו משתיק קול המתאים לאקדח ג'.

עוד נטען בכתב האישום, כי ביום 11.4.07 ערכו סרגיי והעורר 2 "ניסוי כלים" באקדח ג' בחולות ראשון לציון. לאחר-מכן, נסעו סרגיי והעורר 2 לביתו של כהן במטרה לגרום למותו, אך התברר כי כהן כבר יצא את ביתו. ביום 12.4.07 נסעו סרגיי והעורר 2 על אופנועו של סרגיי לביתו של כהן על-מנת לרוצחו, כשהם נושאים עמם אקדח ב' ואקדח ג'. סרגיי נטל את אקדח ג' עם משתיק קול, ואילו העורר 2 החזיק באקדח ב', אלא שגם אז חמק כהן מביתו מבלי שהצליחו לבצע את זממם.

באותו היום, בשעה 17:00, חזרו סרגיי והעורר 2, כשהם נושאים את האקדחים ב' ו-ג' בתוך תיק שחור, לביתו של כהן, החנו את האופנוע של סרגיי בקרבת מקום וצעדו לעבר ביתו של כהן. העורר 2 נטל את אקדח ג' ועליו משתיק קול ודרך אותו. סרגיי נטל את אקדח ב' ודרך אותו. בעודם ממתינים לבואו של כהן, נעצרו סרגיי והעורר 2 על-ידי ניידת משטרה שעברה במקום לאחר שדווח על תנועות חשודות באזור. מעצרם התבצע לאחר מרדף במהלכו השליכו את התיק השחור, לאחר שהכניסו לתוכו את האקדחים שהחזיקו.

אישום שלישי

לפי הנטען בכתב האישום, אישום זה מתייחס לעורר 1 בלבד, ולפיו ביום 23.2.07 סמוך לשעה 10:30, לאחר שפגש בסרגיי בתחנת דלק קוגל בחולון, עלה על אופנועו של סרגיי וביקש להסיעו לרחוב חנקין בחולון. שם ליד תחנת האוטובוס, ירד העורר 1 מאחורי סרגיי וירה לעבר אחד בשם איציק פרץ (להלן: פרץ), מספר יריות מאקדח c-z (להלן: אקדח א'). לאחר-מכן, התקרב העורר 1 לפרץ, החליף עמו מספר מילים ותקף אותו באמצעות ידיו והסתלק מן המקום כשהוא רכוב מאחורי סרגיי שנהג באופנוע.

מעצרו של סרגיי הוארך עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, מכוח הסכמתו.

לאור המיוחס לעוררים בכתבי האישום, עתרה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

בית-המשפט המחוזי הורה, ביום 2.9.07, לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בית-המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי קיימות ראיות לכאורה טובות העשויות להוביל להרשעתם של כל אחד מהעוררים במיוחס לו בכתב האישום. אשר לחלופת מעצר קבע בית-המשפט המחוזי, כי לעוררים מיוחסות עבירות חמורות ומסוכנות במסגרת התארגנות וסכנתם לא יכולה להיות מאויינת בחלופת מעצר כלשהי. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי סרגיי הינו בבחינת שותף לדבר עבירה בלבד, ולא בגדר עד מדינה, שכן סרגיי מסר את דבריו המפלילים את העורר 1, עוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום מבלי שידע אם שמו נכלל כנאשם בעניינו של אישום זה (הירי לעבר פרץ), אם לאו, כך שלא מתקיימת כל זיקת קשר בין טובת ההנאה – אי הכללתו כנאשם בפרשת פרץ, לבין מסירת ההודעה המפלילה.

מכאן העררים שבפני, בגדרם שבים העוררים על טענותיהם כפי שהעלו בפני בית-המשפט המחוזי.

טענות הצדדים

באי-כוח שני העוררים מעלים טענה, שעניינה הגנה מן הצדק, המצדיקה, לטעמם, לבטל את מעצרם של העוררים עד תום ההליכים על הסף. לטענתם, גם אם בית-המשפט המחוזי לא היה מוסמך בהליך שהתנהל בפניו להורות על ביטולו של כתב האישום לאור הטענה, כי הראיות המפלילות המבססות אותו הושגו בו בחקירה שערורייתית ותוך סתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות, עדיין מוסמך היה בית-המשפט המחוזי לדחות את בקשת המעצר על הסף. לטעמם, הפגיעה בעקרונות הצדק וההגינות התקיימו בנסיבות החקירה במעשים הבאים:

א.

היתר לחקירתו של עורך-דין שחר חצרוני, על-מנת לגלות את שמו של האיש ששכר את שירותיו ללמד סנגוריה על סרגיי, כאשר גם בנסיבות בהן ויתר סרגיי על חיסיון עורך-דין-לקוח, עצם העובדה, שהמשיבה נקטה בצעד חריג וקיצוני של חקירת עורך-דין, אף שלא נעשה הדבר באזהרה כחשוד, הינה פריצת כל המחסומים והרי מהאינפורמציה שניסו לקבל מעורך-דין חצרוני, ביקשו להפליל את החשודים.

ב.

"תקיעת טריז" בין סרגיי והעורר 2 לבין עורכי-דינם בהליכי המעצר באמצעות הסתה רצופה של החוקרים כלפי סרגיי והעורר 2 לכל אורך החקירה, אמירות מרובות שחזרו על עצמן, לפיהן סנגוריהם אינם מבקשים כביכול את טובתם וכי הינם עורכי-דין "קנויים". מעשה זה הינו פסול ואסור היה שייעשה, כך שמקום בו האמינו חשודים לאמירות אלו של החוקרים, כגון: סרגיי והעורר 2, שהודו במהלך חקירתם, וסרגיי אף הפליל את העורר 1, הרי שהדברים הושגו מהם בחקירה פסולה.

ג.

המשטרה הייתה מודעת לקיום ניגוד אינטרסים בין סרגיי לבין העורר 1, עוד קודם ליום 13.5.07, ובעצם עוד מיום 30.4.07, ידעה זאת מרגע שסרגיי החל להפליל את העורר 1, המשטרה הייתה צריכה להודיע לעורך-דין חצרוני, שייצג את העורר 1 וסרגיי עוד קודם לכן, על כך ולא להמתין ליום 13.5.07 ולהודיע על כך רק כשהדבר נוח להם.

ד.

במהלך החקירה ערכה המשטרה עימותים בין איציק כהן – היעד לחיסול לפי האמור באישום השני – לבין איתן חייא, המזמין את חיסולו של איציק כהן, לשיטת המשטרה וגם בין השניים הללו לבין גרושתו של איציק כהן. הכל סביב פרשיית אהבים שהייתה בין גרושתו של איתן חייא לבין איציק כהן לפני שנים רבות בארצות הברית, בעת שאיתן חייא ריצה שם עונש מאסר ארוך. הן איתן חייא והן איציק כהן מוחזקים על-ידי המשטרה כרוצחים מסוכנים וחסרי כל מעצורים. לפיכך, גם לשיטת החוקרים, היה בעימותים האמורים כדי להעמיד את גרושתו של איתן חייא בסכנת מוות ממשית שלא לומר ודאית. למעשה, לטענת באי-כוח העוררים, בעימותים אלה היה גם כדי לעודד מסע רציחות עקוב מדם בין איתן חייא ואנשיו לבין איציק כהן ואנשיו.

טענות בא-כוח העורר 1, אברהם סטואר

לטענת בא-כוח העורר 1, כל התיק עומד על דבריו של העורר 1, כשאין בתיק שום ראייה המחזקת את דבריו. לטעמו, לגבי שלושת האישומים שבכתב האישום, אין ראיות לכאורה כנגד העורר 1.

טוען בא-כוח העורר 1, כי סרגיי הינו שקרן ובדאי. הוא סיפר על חמש פרשיות בהן הוא עירב את העורר 1, כאשר המשיבה מצאה לנכון להגיש כתב אישום רק בעניינן של 3 פרשיות בלבד – דבר המלמד כי גם המשיבה אינה מאמינה לו בעניין שתי הפרשיות הנוספות, שאחת מהן הינה פרשת רצח, בה היה מעורב העורר 1, לפי דבריו בפני סרגיי, בהולנד והשנייה, סיפור שמספר סרגיי על כך, שהעורר 1 אמר לו שישלח אותו לאמריקה לעבוד שם כ"רוצח שכיר", כאשר שתי פרשיות אלו מגלה סרגיי לשוטרים, לפני הגשת כתב האישום ומתוך כוונה לקבל הקלה בעונש.

כמו-כן, טוען בא-כוח העורר 1, כי סרגיי הינו "עד מדינה" ולא "סתם שותף לדבר עבירה", שלדבריו יידרש סיוע של ממש. על מעמדו כ"עד מדינה" לומד בא-כוח העורר 1 מעצם העובדה, שהמשיבה לא מצאה להגיש כנגד סרגיי כתב אישום בעניין הירי כלפי פרץ, אף שלדברי סרגיי עצמו, הוא סייע לעורר 1 להימלט מן המקום לאחר הירי בפרץ. בנוסף, לפי מזכרו של פקד אריאלי, נאמר לסרגיי, כי אם ידבר העונש שלו יהיה נמוך בהרבה. יתרה מכך, לטענת בא-כוח העורר 1, סרגיי אומר מפורשות שוב ושוב בהודעותיו במהלך החקירה, כי הוא מוכן לעשות הכל ולהפליל את העורר 1 בכל עניין ובלבד שעונשו יופחת בשל כך. לטענת בא-כוח העורר 1, סוגיית מעמדו של סרגיי כעד מדינה הינה מכרעת באשר למסקנה בדבר קיומן או היעדרן של ראיות לכאורה כנגד העורר, שכן די בהצצה חטופה, בראיות שהמשיבה מנתה בפני בית-המשפט המחוזי – ראיות שהן נוספות על עדותו של סרגיי – כדי להגיע למסקנה הבלתי נמנעת, כי כולן הינן בבחינת ראיות חיזוק ואין בהן אף תחילתה של ראיית סיוע.

עוד טוען בא-כוח העורר 1, כי אין מקום להאשים את העורר 1 בעבירה של ניסיון לרצח בפרשיית כהן, שכן כל מה שנעשה לא חרג מגדר מעשי הכנה ולא הגיע לכלל מעשה ניסיון, שכן לא נורתה אף לא ירייה אחת. כן לטענתו, אין אפשרות להאשים את העורר 1 בעבירת קשירת קשר לרצח כהן, מאחר ומהודעותיו של סרגיי עולה, כי הוא התקשר וביקש לרצוח את כהן למראית עין בלבד. בעניין זה מוסיף וטוען בא-כוח העורר 1, כי בפני סרגיי היו אינספור הזדמנויות לירות בכהן והוא לא עשה זאת, כיוון שרצה רק "למשוך זמן", לדבריו הוא. בהודעותיו של סרגיי מיום 17.5.07 ומיום 13.5.07, טען, שלא ירה בו, כי לא רצה. לפיכך, טוען בא-כוח העורר 1, לא יכול להיות אישום בקשירת קשר שלא לדבר על ניסיון. שכן, לא נורה כל כדור ולא נעשה כל מעשה לקדם את הביצוע.

טוען בא-כוח העורר 1, כי האקדח שהצביע עליו סרגיי טמון בחולות הוא שלו ולא של העורר 1, שכן אם קיבלו מהעורר 1 לצורך ביצוע משימה ואחר-כך קיבל אחר במקומו, צריך היה להחזירו ומשלא החזירו, הדבר מלמד על כך, כי הוא שלו.

לטענת בא-כוח העורר 1, פלטי שיחות הטלפון לא יכולים להוות חיזוק, שכן העורר 1 לא הכחיש ולא אישר את היכרותו עם סרגיי ולכן אין בקיומן של שיחות הטלפון בין השניים כדי ללמד דבר לחובתו של העורר 1.

באשר לשתיקתו של העורר 1, טוען בא-כוחו, כי זכות השתיקה הינה זכות חוקתית של חשוד ואין השתיקה צריכה להיזקף לחובתו של מי שעושה בה שימוש.

בעניין פרץ, בא-כוח העורר 1 מפנה להודעתו הראשונה של עד הראייה, אילן יערי (להלן: יערי), מיום האירוע, אשר אמר, כי נהג האופנוע הוא זה שירה לעבר איציק פרץ – דבר המלמד כי סרגיי הוא היורה ולא העורר 1 כפי שמוסר סרגיי בהודעתו, כשאין להתחשב בהודעתו הנוספת של יערי, מיום 13.5.07, במהלכה הוא "מתקן" את גרסתו הראשונה ואומר, כי זה שישב מאחור ולא נהג האופנוע, הוא זה שירה.

עוד טוען בא-כוח העורר 1, כי מגעיו של העורר 1 עם ליאוניד גולוד, אינם יכולים להוות ראיות לחיזוק, שכן בין סרגיי לבין העורר 1 קיימת היכרות קודמת ושלא בהקשר פלילי. העובדה שהעורר 1 ביקש לעזור לסרגיי אינה מחזקת דבר. גם העובדה שהעורר 1 ניהל שיחות באופן חשאי עם ליאוניד גולוד לצורך סיוע לסרגיי בשכירות שירותי עורך-דין, אינה צריכה לעמוד לו לרועץ, שכן מטבען ששיחות כאלה מתנהלות בחשאיות.

בפרשיית יואב סיני, טוען בא-כוח העורר 1, כי אין כל ראייה חיצונית שתחזק את דבריו של סרגיי. גם גרסתו של סרגיי, לפיה שילם לו העורר 1 סכום של 7,500 דולר למחרת היום בו ירה ביואב סיני, אינה אלא עוד ראיה, הבאה מפי סרגיי וסרגיי עצמו מבהיר, כי איש לא ראה את העורר נותן לו את הסכום הנ"ל. גם העובדה, כי העורר 1 מנהל חשבון בבנק אוצר החייל הייתה ידועה לסרגיי מכוח קשריו שלא בהקשר הפלילי עם העורר 1. העובדה שהעורר 1 מגיע לבנק כמעשה יום ביומו, איננה מהווה ראיית חיזוק.

לבסוף, טוען בא-כוח העורר 1, כי סרגיי שיקר בהודעתו, כאשר אמר, שאת הכסף בסכום של 7,500 דולר מסר לשותפו ליאוניד גולוד וסילקו באמצעותו את החוב של שניהם. שכן, ליאוניד גולוד אינו מאשר זאת.

טענות בא-כוח העורר 2, איליה חודונוב

בא-כוח העורר 2 מצטרף, כאמור לעיל, לכל טיעוניו של בא-כוח העורר 1 לעניין טענת ההגנה מן הצדק.

לטענת בא-כוח העורר 2, בחינת הראיות בתיק מעלה קשיים ותמיהות, המחלישים משמעותית את חוזקן של הראיות לכאורה לביצוע עבירת ניסיון הרצח, שכן לא נעשה כל מעשה לקדם את הביצוע וכל שנעשה כאן הוא מעשה של הכנה בלבד.

טוען בא-כוח העורר 2, כי רצף הפעולות מתחילתן עד למעצרם של העוררים מלמדים על הכנה בלבד ולא על תחילת ביצוע. כך למשל, מדגיש בא-כוח העורר 2 את זווית הראייה שבה התמקמו העורר 2 וסרגיי ומקום ביצוע המארב, כשכל אלה מלמדים על כך, שהעורר 2 לא התכוון לבצע רצח. כן מצביע בא-כוח העורר 2 על התנהגותו של העורר 2, שלא ברח מפני שוטר הסיור ושלא ראה את האיש שצריך היה לפגוע בו (איציק כהן). עוד מצביע בא-כוח העורר 2 על העובדה, כי העורר 2 לא ידע בדיוק כמה כסף יקבל עבור הרצח. דבר זה מכרסם אף הוא בראיות ומחזק את הטענה, לפיה העורר 2 לא התכוון לבצע רצח.

בא-כוח העורר 2 מוסיף וטוען, כי הדחיות הרבות שביקש העורר 2 בנימוקים ואמתלות שונות מלמדות אף הן, כי הוא לא התכוון לבצע את הרצח. תחילה אמר העורר 2, כי דרוש נשק עם משתיק קול מתוך ידיעה, שמשתיק קול הוא פריט שקשה להשיגו. לאחר-מכן, אמר העורר 2, כי יש לו לימודים ביום מסוים. נראה, כי התנהגות זו מלמדת על כוונת העורר 2 למנוע את הרצח ולא להיות שותף בו.

עוד טוען בא-כוח העורר, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מטענת "האליבי", שכן רגע המעצר ומועדו (אחר-הצהריים) אינם מקיימים את סמיכות הזמן והמקום המיידיים, מבחן הזמן מהיבט של קרבה להשלמה – אינו מתקיים. לטענתו, עניין האליבי, שסוכם בין אבי ההולנדי לבין סרגיי, מפריך לחלוטין את התזה של המשיבה, לפיה הכוונה של העורר 2 הייתה לביצוע העבירה המושלמת, כלומר לרצוח את איציק כהן, שכן המועד בו נתפסו העורר 2 וסרגיי על-ידי המשטרה אינו תואם את קביעת האליבי שנקבע בין אבי ההולנדי לסרגיי.

לאור הכרסום בראיות והיחלשותן, טוען בא-כוח העורר 2, כי יש מקום לשחרר את העורר 2 לחלופת מעצר בדמות מעצר בית מוחלט, בפיקוחו המלא של אביו. לטענתו, העורר 2 נעדר עבר פלילי, זו הסתבכותו הראשונה עם החוק והסיכון הנשקף ממנו מועט ביותר, שכן סרגיי במעצר עד תום ההליכים וסרגיי היה זה שהביא אותו לכלל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

טענות המשיבה

לטענת באת-כוח המשיבה קיימות ראיות לכאוריות רבות וטובות להוכחת אשמתם של העוררים וביקשה לדחות את העררים.

דיון

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העררים להידחות.

הגנה מן הצדק

סבור אני – כפי שפסק בית-המשפט המחוזי - כי אף אם נניח, שטענות באי-כוח העוררים בנוגע לפגיעה בתקינות הליך החקירה המשטרתית נכונות הן, אין זה המקום להכריע בשאלה זו עת אנו דנים בבקשת מעצר עד תום ההליכים ומן הראוי, כי המותב אשר ישמע את התיק העיקרי לגופו, ידון בשאלות העולות מטענות אלה, במסגרת העלאת הטענות המקדמיות בשלב פתיחת המשפט, לפי סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כל זאת מבלי להביע כל עמדה באשר לסיכויי קבלת הטענות על-ידי המותב שישמע את ההליך העיקרי. כך למשל, קבעה חברתי השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 854/07 יונס אבו דקה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 8.3.07):

"טענותיה העקרוניות של ההגנה שהועלו לענין הגנה מן הצדק, ומעמדן החוקתי של הוראות הפקודה למניעת טרור, מקומן להתברר, במידת הצורך, בהליך המשפט גופו ולא בהליך מעצר זה."

יפים לעניין זה גם דברי חברי השופט א' א' לוי בבג"ץ 230/07 אחמד מוחמד עטון נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 1.3.07):

"...אודה, כי החלטתו של בית-המשפט הצבאי ביהודה לדון בטענותיהם המקדמיות של העותרים כבר במסגרתו של הליך המעצר - תמוהה היא בעיני. אמנם, נקבע לא אחת כי בטענות מקדמיות כגון אלו שהועלו על-ידי העותרים, ניתן וראוי לדון בהקדם האפשרי, שכן יש וקבלתן תייתר את קיומו של המשפט. אולם להשקפתי לא היה מקום לדון בהן במסגרת הליך מעצר, אלא להותיר אותן להרכב השופטים הדן בכתב האישום גופו (והשוו גם לסעיף 149 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, הקובע כי טענות מקדמיות רשאי הנאשם להעלות "לאחר תחילת המשפט"). דברים אלה מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בטענה של "הגנה מן הצדק". בית-משפט זה כבר עמד בעבר על הזיקה ההדוקה שבין הגנה זו למהותם של האישומים וחומרתם, עוצמתו של חומר הראיות המפליל, נסיבותיהם האישיות של הנאשמים וכיוצא באלה נתונים שהשופטים השומעים את המשפט גופו בקיאים בהם יותר מהשופט הדן בסוגיית המעצר (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, טרם פורסם, מיום 31.3.05, בפס' 21).

כך או כך, בגדר עתירה זו כלל איננו נדרשים לקבוע אם ניתן להעלות טענות מקדמיות כבר בשלב המעצר, ואם במקרה הנוכחי עומדת לעותרים טענה של הגנה מן הצדק, שכן הפורום המתאים לבחינת טענותיהם בהקשר זה אינו בית-המשפט הגבוה לצדק. בית-משפט זה כבר עמד על כך כשקבע כי מקומה של טענה בדבר הגנה מן הצדק - כאשר מעוררים אותה לאחר הגשתו של כתב-אישום - הוא בערכאה הדיונית שבה מתנהל ההליך הפלילי גופו, שכן ההכרעה בה דורשת מטבע הדברים בדיקה עובדתית יסודית ומעמיקה שבית משפט זה אינו מצויד בכלים לעריכתה..."

[ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

לפיכך, הטענה בדבר הגנה מן הצדק נדחית, אפוא.

סרגיי - עד מדינה או שותף לדבר עבירה?

לאחר עיון בהודעותיו של סרגיי במשטרה, בדו"ח התשאול עם סרגיי, אשר יובא להלן, ומהעובדה, כי לא נחתם עם סרגיי כל הסכם עד מדינה ולא הובטחה לו כל טובת הנאה, שוכנעתי, כי מעמדו של סרגיי הינו כשל שותף לדבר עבירה, אשר שיתף פעולה עם המשטרה ודבריו טעונים חיזוק.

כך למשל, בתשאול שערך ערן דותן לסרגיי, ביום 16.5.07, אמר סרגיי, כי הוא מוכן לדבר עם מומי משולם בתנאי שמומי יבטיח לו, שידבר עם הפרקליטות שיקלו את עונשו. בתגובה לכך, אמר ערן דותן לסרגיי, כי אף אחד לא יכול להבטיח לו כלום.

בתשאול שערך פקד רן אריאלי לסרגיי, ביום 9.5.07, ביקש סרגיי מרן אריאלי לדבר עם הפרקליטה, כדי לבקש עונש מופחת עבורו. בתגובה לכך ענה רן אריאלי לסרגיי, כי "דבר זה לא בא בכלל בחשבון".

בזכרון הדברים שערך פקד רן אריאלי בנוגע לסרגיי, ביום 6.5.07, הוסבר לסרגיי, כי אם ידבר עם סנגורו, יוכל לבקש שאנשי המשטרה יעידו על רמת שיתוף הפעולה שלו, דבר שיאפשר לבית המשפט לראות עד כמה ואיך שיתף פעולה עם המשטרה.

זאת ועוד. סרגיי מסר את דבריו אודות העורר 1, עוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום וזאת עוד בטרם ידע אם בכלל יהיה נאשם באישום הנוגע לפרשיית איציק פרץ. יפים לעניין זה דברים שנקבעו בע"פ 3795/92 יוסי לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.92):

"את עדותו בבית המשפט מסר אמנם חמצני לאחר שקיבל טובות הנאה (התייחדות עם חברתו וביקור בביתו), אולם את אמרתו, בה הפליל את המערער, מסר לפני כן. משמע, שאין קשר סיבתי בין האמרה וטובות ההנאה שקיבל."

גם בע"פ 4938/94 שמרלינג נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 181, 193 נקבע:

""תקווה" של עד, כי מסירת הודעה בעלת תוכן מסוים תביא לתוצאות רצויות לו - גם כאשר הדבר נעשה על רקע הצגת "תמונת מצב" מצד החוקרים - אינה הופכת אותו מכאנית ל"עד מדינה", כל עוד אין ההודעה נמסרת ב"קשר" להבטחה או לקבלה של "טובת הנאה" כאמור. ציפייה של עד לקבלת "טובת הנאה" בעקבות מסירת הודעה שתוכנה יספק את החוקרים, הינה גורם שיש לו השלכה ישירה על מהימנות העדות; ובית המשפט יביא גורם זה בחשבון לעניין הערכת משקלה הראייתי של ההודעה. ברם, אין בתקווה כזו, כשלעצמה, כדי להפוך את העד ל"עד מדינה", כל עוד לא "השתכללה" בין העד לבין הרשות "הסכמה" כאמור."

במקרה שלפנינו, הודעתו של סרגיי לא נמסרה ב"קשר" לטובת הנאה שניתנה או שהובטחה לו. החוקרים לא הבטיחו לסרגיי דבר וסרגיי אף לא החליט למסור את דבריו "על סמך" הבטחתם. בנסיבות העניין, לא נקשרה בין סרגיי לבין חוקריו כל "הסכמה" בעניין זה. לכן, אין בתקוותו זו של סרגיי, כדי להפוך אותו לעד מדינה. ברי, אפוא, כי המותב אשר ידון בתיק לגופו של עניין, עשוי להביא גורם זה בחשבון בעת הערכת המשקל הראייתי של ההודעה.

העמדה לדין בעבירה של ניסיון לרצח

טוען בא-כוח העורר 1, כי אין מקום להעמיד לדין את העורר 1 בעבירה של ניסיון לרצח.

טענה זו דינה להידחות מכל וכל.

בהודעתו של סרגיי מתאר הוא את קשירת הקשר לביצוע הרצח של איציק כהן. כמו-כן, מתאר סרגיי, כי הוא והעורר 2 הצטיידו באקדח עם משתיק קול, בו עשו "ניסוי כלים" ואף הגיעו לביתו של כהן מספר פעמים, לארוב לו, כשהם נושאים עמם אקדחים טעונים ודרוכים לירי, הגם שלא מצאו את העיתוי המתאים לרוצחו. או-אז, תפס אותם שוטר סיור, אשר הוזעק לאזור לאחר שעוררו השניים חשד. בנסיבות העניין התקיים היסוד הנפשי המתאים – רצונם לרצוח את איציק כהן תמורת כסף שיקבלו מהעורר 1, ואין זה מעלה או מוריד אם יריות לא נורו ואקדחים לא נשלפו, על-מנת לייחס להם עבירה של ניסיון לרצח. כלומר, אין לזקוף לזכותו של העורר 2 את העובדה, כי מעשה הרצח לא בוצע עד תום. סביר להניח, כי אלמלא היה מגיע למקום שוטר הסיור, היה בידי סרגיי והעורר 2 להשלים את משימתם – רציחת איציק כהן.

בא-כוח העורר 2 טוען אף הוא, כי העורר 2 היה נעדר יסוד נפשי לביצוע העבירה של ניסיון לרצח, שכן מטרתו הייתה למנוע מסרגיי מלבצע את הרצח. לטענתו, העובדה, שהעורר 2 לא נקב בפני המדובב בסכום הכסף המדויק, שאמור היה לקבל תמורת השתתפותו ברצח והעובדה שלא ראה את כהן עד למפגשו עמו בתחנת המשטרה לאחר מעצרו, מעידים על כך, שמטרתו של העורר 2 הייתה למנוע את הרצח.

טענה זו דינה דחייה. הדברים האמורים לעיל יפים הם אף בנוגע לעורר 2 לעניין ייחוס עבירת הניסיון לרצח בפרשיית איציק כהן. העורר 2 הגיע מספר פעמים לביתו של איציק כהן, כשהוא מחזיק באקדח טעון ודרוך עם משתיק קול – לאחר שביצע "ניסוי כלים" - במטרה לרצוח את כהן. העובדה, כי העורר 2 לא נקב בפני המדובב בסכום המדויק שאמור היה לקבל תמורת הרצח, אינה משנה כהוא-זה מכוונתו של העורר 2 ליטול חלק בביצוע הרצח. גם העובדה, כי לא ראה את כהן בטרם המפגש בתחנת המשטרה אינה משנה דבר מכוונותיו להשתתף בביצוע הרצח, זאת במיוחד מאחר וסרגיי - שותפו של העורר 2 למעשה הרצח – תיצפת על כהן ואסף מודיעין אודותיו ובכך התייתר הצורך של העורר 2 לראות את כהן בטרם ביצע את המעשה.

יתרה מכך. העורר 2 לא הביא כל הסבר המניח את הדעת כיצד התכוון במעשיו אלה בפועל, למנוע מסרגיי לבצע את הרצח. לפיכך שוכנעתי, כי העורר 2 היה שותף מלא לביצוע הרצח ודין טענת בא-כוחו להידחות.

קבילותן של ראיות האיכון

טוען בא-כוח העורר 1, כי אין אפשרות להסתמך על ראיות האיכון לאור החלטה שניתנה על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1120/04.

ברם, טענה זו דינה להידחות.

הלכה היא, כי בשלב במעצר אין בית-המשפט בוחן כל ראיה כשלעצמה ועליו לבחון את המכלול והעריך עד כמה, ברמה הלכאורית, יש בראיות שנאספו כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו (ראו בעניין זה בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133).

כך למשל, כפי שיובהר להלן, קיימים פלטי איכון, אשר לעת עתה מסבכים את העורר 1, ואשר מספיקים, בשלב זה, על-מנת לקיים ראייה לכאורה בעניינו.

על רקע מבחן זה, אסקור את תשתית הראיות הקיימות. במסגרת ניתוח הראיות, יש לסקור את האלמנטים העובדתיים השונים, העולים מחומר הראיות ולבחון האם בהצטברותם זה לזה הם מגבשים תמונה ראייתית המצביעה, ולו לכאורה, על אשמת העוררים.

ראיות לכאורה

שותף אני למסקנות בית-המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העוררים, כפי שיובהר להלן, אשר יש בהן, בשלב זה, כדי לבסס ולו לכאורה סיכוי להרשעתם של העוררים בעבירות המיוחסות להם בכתבי האישום, וזאת כפי שהדברים פורטו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. ולהלן אסביר.

הראיות הלכאוריות הקיימות לחובתו של העורר 1, אברהם סטואר

הראיות לכאורה בפרשיית יואב סיני

1.

הודעותיו של סרגיי, המפלילות את העורר 1 – בהודעותיו של סרגיי, הוא מפליל את העורר 1 בכל המיוחס לו בכתב האישום. כך, למשל, בהודעתו מיום 30.4.07, ציין סרגיי, כי הכיר את העורר 1 מעבודה קודמת שלו. הוא דיבר עם העורר 1 ושאל אותו אם יש לו להציע לו עבודה, אשר תניב כספים רבים, בזמן קצר. לטענתו, העורר 1 הבטיח לעדכן את סרגיי באם תהיה לו עבודה כזו עבורו. העורר 1 ציין בפני סרגיי, כי אולי יסדר לו עבודה בהעברת סמים. בערך לאחר שלושה שבועות, מספר סרגיי, כי העורר 1 פנה אליו ואמר שיש לו עבודה עבורו. הוא אמר לי "צריך להוריד בן אדם". הוא נתן לי את הפרטים על אותו אדם שצריך לרצוח ואמר שקוראים לו יואב סיני.

גם בהודעתו מיום 2.5.07, ציין סרגיי, כי העורר 1 אמר לו ש"צריך להוריד, שזה להרוג".

גם בהודעתו מיום 3.5.07 מציין סרגיי, כי העורר 1 אמר לסרגיי "אז אתם תורידו אותו", כשסרגיי מסביר, כי הכוונה להרוג את איציק כהן.

אשר לקבלת כלי הנשק, ציין סרגיי בהודעתו מיום 30.4.07, כי העורר 1 הביא לו אקדח , זיג זאוור, מחסנית אחת, מלאה בכדורים רגילים, אקדח בצבע שחור, אקדח רגיל בלי שיפורים.

גם בהודעתו מיום 13.5.07, מציין סרגיי, כי העורר 1 העביר לו אקדחים.

2.

שתיקתו של העורר 1 לאורך כל חקירותיו במשטרה – העורר 1 בוחר לשתוק במשטרה. גם כשהחוקרים מטיחים בו את דבריו המפלילים של סרגיי, כאמור, ממשיך העורר 1 לשמור על זכות השתיקה, המהווה חיזוק להודעותיו המפלילות של סרגיי.

3.

הודעותיו של העורר 2 - בהודעותיו של העורר 2 ניתן למצוא חיזוק ראייתי להודעותיו של סרגיי, בכל הנוגע לפרשיית ניסיון הרצח של איציק כהן, באישום השני.

כך, למשל, בהודעתו מיום 30.4.07 גרס העורר 2, איליה חודונוב, כי הוא בא לסרגיי במהלך חתונה ושאל אותו אם יש לו עבודה להציע לו. בהמשך החתונה, הציע סרגיי לעורר 2 עבודה. העורר 2 טען, כי חשד שמדובר אולי בעבודה הנוגעת להעברת סמים, אך לא ידע בדיוק. כשבוע שלאחר החתונה, הגיע סרגיי לעורר 2 והתחיל לספר לו על הרצח. סרגיי אמר לו, שיש עבודה וצריך "להוריד איזה בן אדם". העורר 2 טען, כי סרגיי לא אמר מי הזמין את הרצח.

4.

העורר 2 מודה, כי היה עם סרגיי בזירה ליד ביתו של איציק כהן, כשברשותם שני אקדחים, אקדח ב' ואקדח ג', כשעל אקדח ג' מורכב היה משתיק קול, וכשהאקדחים טעונים ודרוכים עם כדור מוכן לירי בבית הבליעה. (ראו הודעתו של העורר 2 מיום 30.4.07 (בעמ' 5-6) ובהמשך ההודעה (בעמ' 6, שורות 68-76).

5.

הודעותיהם של בני משפחת סיני – הודעותיהם של בני משפחת סיני תומכות ומחזקות אף הן את הודעותיו של סרגיי, בנוגע לפרשיית הירי ביואב סיני (ראו למשל את הודעותיה של סימון סיני מיום 14.2.07 ומיום 15.2.07).

6.

היכרותו של סרגיי עם העורר 1 – סרגיי חוזר ומתאר את היכרותו עם העורר 1 (ראו למשל בהודעתו מיום 1.5.07, מיום 8.5.07 ומיום 13.5.07). גם דבריו של ליאוניד גולוד - בהודעתו מיום 13.4.07 (בעמ' 4), בהודעתו הנוספת מיום 22.4.07 על קשריו של סרגיי עם העורר 1, וכן בדו"ח העימות שנערך בינו לבין העורר 1 מיום 30.4.07 - תואמים ומאמתים את דבריו של סרגיי בדבר היכרותו עם העורר 1. עם זאת, העורר 1 מכחיש את היכרותו עם סרגיי. כך עולה מהתשאול שערך לו פקד רן אריאלי מיום 25.4.07 ומהעימות שנערך בין סרגיי לעורר 1 (ראו דו"ח העימות מיום 13.5.07, שנערך על-ידי פקד רן אריאלי).

7.

המפגש של סרגיי עם העורר 1 בשירותי בנק אוצר החייל – סרגיי נפגש עם העורר 1 בשירותי בנק אוצר החייל, סניף קניון בת ים, למחרת הירי ביואב סיני ושילם לו סכום של 7,500 דולר – בעניין זה ראו את הודעתו של סרגיי מיום 10.5.07 (בעמ' 2) ומיום 13.5.07 (בעמ' 2). גם פקידת הבנק, גב' אילנה אוברפרסט מאשרת בהודעתה מיום 17.5.07, כי ביום הרלוואנטי נכח העורר 1 בבנק ועשה מספר פעולות בנקאיות. גם בהודעתו של סרגיי מיום 10.5.07 (בעמ' 2) מציין הוא, כי לבנק אין גישה חופשית ועל-מנת להיכנס יש צורך כי מישהו מצוות הבנק ילחץ על כפתור או יקיש קוד על-מנת להיכנס וכך הוא והעורר 1 נכנסו לבנק. זאת ועוד. הדברים עולים אף מאיכונים פלאפונים של סרגיי ושל העורר 1 ביום ובשעה עליה מציין סרגיי בהודעתו מיום 10.5.07, בתוך קניון בת ים, שם נמצא סניף הבנק האמור.

הראיות לכאורה בפרשיית איציק כהן

8.

סרגיי והעורר 2 מודים בהודעותיהם, כי הגיעו לביתו של איציק כהן במסגרת הקשר לרצוח אותו, ונעצרו כשהם מצוידים בשני אקדחים טעונים ודרוכים, מוכנים לירי – בהודעתו מיום 30.4.07 מציין סרגיי את פנייתו של העורר 1 אליו לחסל את איציק כהן תמורת סכום של 30,000 דולר. עוד מציין סרגיי בהודעתו, כי לאור חששו מכך, הציע לו העורר 1 לצרף אדם נוסף לצורך הביצוע. עוד מציין סרגיי בהודעתו מיום 30.4.07 (בעמ' 15) על קבלת הנשקים ועל בקשתו של סרגיי מהעורר 1 שישיג לו אקדח עם משתיק קול. עוד מציין סרגיי בהמשך הודעתו זו (בעמ' 16), שהעורר 1 אמר לו, כי אם הפעם אין "וידוא הריגה", אין כסף וחזר על האיום המרומז, כי "תהיה לו בעיה".

בהמשך הודעתו של סרגיי מיום 30.4.07 (בעמ' 16-17) מציין סרגיי, כי הוא והעורר 2 קברו את אקדח א' בחולות ראשון לציון, אך רק הוא ידע איפה קבור האקדח, שכן העורר 2 המתין עם האופנוע רחוק, כאשר לפני שקברו את האקדח, ביקרו בשעה 9:00 בבוקר בכתובת של איציק כהן, במטרה לרוצחו, אולם הדבר לא צלח בידיהם, שכן הם היו "מפספסים אותו" בעת יציאתו מן הבית.

9.

התקשרויות רבות שעשה העורר 1 לסרגיי ולחברו ליאוניד גולוד ביום מעצרם של סרגיי העורר 2, 12.4.07.

10.

המפגש של העורר 1 עם ליאוניד גולוד, אשר שאל אותו על סרגיי ולאחר שנודע לו שסרגיי נעצר, מפנה אותו העורר 1 לעורך-דין ומודיע לו, כי זה יגיע להארכת מעצרו של סרגיי (בהודעתו של ליאוניד גולוד מיום 13.4.07, בעמ' 4-5).

יתרה מכך. העורר 1 המשיך להתעניין בדבר מהלך המשפט, נפגש עם ליאוניד גולוד בקניון חולון והתעניין לדעת מה אומרים עורכי-הדין (בהודעתו מיום 22.4.07, בעמ' 5).

11.

גם בעימות שבין העורר 1 לבין ליאוניד גולוד, ממשיך העורר 1 לשמור על זכות השתיקה ולא אומר דבר בדבר ההתעניינות הרבה שלו בסרגיי (ראו דו"ח העימות מיום 30.4.07, שנערך על-ידי פקד רן אריאלי).

כמו-כן, דבריו של ליאוניד גולוד מקבלים חיזוק בפירוט שיחות הטלפון, לפיהן ביום 12.4.07, היו 7 שיחות נכנסות מהעורר 1 לליאוניד; ביום 13.4.07 היו 4 שיחות נכנסות מהעורר 1 לליאוניד וביום 14.4.07 היו 3 שיחות נכנסות מהעורר לליאוניד.

זאת ועוד. אף רומן גולוד מאשר בהודעתו מיום 22.4.07 את קיום המפגשים בין העורר 1 לליאוניד גולוד ביום 12.4.07 בשעת לילה מאוחרת. בדומה לכך, אלכסנדר ולטמן מאשר אף הוא בהודעתו מיום 3.5.07 את המפגש הנוסף שהתקיים בין העורר 1 לליאוניד גולוד ביום 14.4.07 בקניון חולון.

הראיות לכאורה בפרשיית איציק פרץ

12.

סרגיי מתאר בהודעותיו על הירי, שבוצע על-ידי העורר 1 מאקדח מסוג C-Z . הודעתו של סרגיי נתמכת במספר ממצאים, כפי שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי:

א.

בתפיסתו של קליע בזירת הירי, אשר זוהה על-פי חוות-דעת מומחה מז"פ, כקליע שנורה מאקדח א', אחד האקדחים שלטענת סרגיי מסר לו העורר 1 לצורך חיסול איציק כהן.

ב.

הודעתו של ראובן זך מיום 23.2.07, מתנדב במשטרת מרחב איילון, המתאר, כי ביום 23.2.07 בשעה 9:00 בערך, בהיותו בתחנת דלק קוגל בחולון, ראה אופנוע כבד שחור נכנס לתחנת הדלק. לתחנה הגיע רכב מאזדה בצבע כחול מטאלי, נהג רכב המאזדה ירד ממנו ועלה לאופנוע. נהג האופנוע והרוכב נסעו משם. לאחר כעשרים דקות, הם חזרו ואז הבחין ב"רכוב" שירד מהאופנוע, נכנס למאזדה והסתלק משם. באותו זמן הבחין עוד, כי מספר הרישוי של האופנוע מקופל ולא ניתן היה לראות את מספרו, דבר שעורר את חשדו וגם לו להתקשר ולהודיע למשטרה. באשר למאזדה, הוא זכר שלוש ספרות ממספר הרישוי שלו והן 774, אשר תואמות ללוחית הרישוי של מספר הרישוי של רכב המאזדה של העורר 1, כאשר ראובן זך מתאר את נהג המאזדה כבעל מבנה גוף בריא, פנים עגולים, גובה 1.70 מ' בערך, גוון עור בהיר וקרחת – נתונים המאפיינים את דמותו של העורר 1.

ג.

איכון שיחות של סרגיי והעורר 1 ביום 23.2.07 בין השעות 10:24 ועד 10:35, כאשר שני אלו אוכנו באתר שדרות קוגל בחולון, בין השעות 10:26-10:28.

ד.

פלט שיחות, המעיד על קיום שיחות בין העורר 1 לאיציק פרץ באותו יום בו בוצע הירי לעבר איציק פרץ.

ה.

איציק פרץ מתאר בהודעתו מיום 23.2.07, כי "הרוכב" מאחורי נהג האופנוע הוא זה שירה לעברו. בהודעה נוספת מיום 17.5.07 מאשר פרץ, כי בינו לבין העורר 1 הייתה מחלוקת כספית, שהאחרון היה חייב לו כשבאותו היום הייתה ביניהם שיחה קשה לפני אירוע הירי. גם בהודעתו זו, חזר ותיאר פרץ, כי האדם שרכב מאחורי נהג האופנוע הוא שירד וירה לעברו. הגם שפרץ לא מזהה את היורה, הוא מוסיף ומתאר, כי מבנה הגוף של זה שירה עליו היה "דומה לאבי סטואר" [העורר 1].

הראיות הלכאוריות הקיימות לחובתו של העורר 2, איליה חודונוב

13.

סרגיי בהודעותיו מוסר, כי העורר 2 היה שותפו לכל דבר ועניין בפרשיית איציק כהן.

מנגד, מודה העורר 2 בהשתתפותו בתכנית הקשר ובמיוחס לו, אולם טוען, כי כל כוונתו הייתה למנוע את הרצח ולא לקחת חלק בו.

טענה זו לא אוכל לקבל. שכן, בהודעותיו הראשונות במשטרה, העורר 2 לא מעלה ולא מזכיר טענתו זו, לפיה התכוון למנוע את הרצח ולא ברור לי מדוע טענה זו הועלתה רק בשלב מאוחר. נראה לי, כי קביעתו של בית-המשפט המחוזי – לפיה רעיון זה היה פרי המצאתו של המדובב אותו אימץ העורר 2 בהמשך, כאשר אין לדברים אלו כל ביסוס בחומר הראיות שיכול לתמוך בו – בדין יסודה. והרי, העורר 2 הגיע לזירת העבירה, מספר פעמים, כשהוא נושא אקדח טעון ודרוך. לא מצאתי כל הסבר מתקבל על הדעת – לא בחומר הראיות ולא בהסבריו של העורר 2 - כיצד ניסה העורר 2 למנוע את הרצח, אם הגיע לזירת העבירה כשהוא נושא אקדח טעון ודרוך.

בנסיבות אלה, ולאור כל האמור לעיל, אף אני מוצא, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העוררים בעבירות המיוחסות להם.

אשר לחלופת מעצר -

שומה על בית-המשפט לבדוק בכל מקרה חלופת מעצר.

העבירות האמורות מקימות עילה סטטוטורית מתוקף סעיף 21 (1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.

העורר 2 הסכים להשתתף ולבצע מעשה רצח, תוך שהוא מגיע למקום מגוריו של היעד לחיסול מספר פעמים, כשהוא מחזיק באקדח, טעון ודרוך ומוכן לירי, והכל תמורת כסף שהובטח לו וללא כל קושי מוסרי.

מסוכנותם של העוררים נלמדת ממעשיהם:

העורר 1

- הזמין את מעשי הרצח של אחרים והבטיח לממן את המבצעים כהלכה את מבוקשו. הוא דאג למתן הפרטים והכלים לביצוע הרצח והיה אחד מהשותפים העיקריים בביצוע העבירות. כתוצאה ממעשי העבירה שנעשו בהזמנת העורר 1, נגרמו לקורבן הירי נשוא האישום הראשון פגיעות חמורות ביותר והוא נזקק לטיפולים רפואיים ממושכים. כמו-כן, לעורר 1 עבר פלילי, הכולל 6 הרשעות בעבירות רכוש, סמים, התחזות לאדם אחר ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.

העורר 2

- הסכים לבצע רצח תמורת בצע כסף, השכיל לתכנן את מעשיו בקפידה וקיבל לצורך ביצוע העבירה כלי נשק. כמו-כן, באישום השני חזר העורר 2 שוב ושוב לזירת העבירה על-מנת להביא את ביצוע הרצח לכלל מימוש.

סבור אני, כי לאור העבירות החמורות המיוחסות לעוררים והפגיעה הקשה בחיי החברה הסדירים והסכנה הרבה שהיא נושאת לשלום הציבור, לא ניתן לסמוך על חלופת מעצר כלשהי, אשר תפיג את מסוכנותם של העוררים והצורך להגן על הציבור מפניהם.

לאור כל האמור לעיל, העוררים יישארו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת.פ. 1058/07 בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

העררים נדחים.