בש"פ 1009/00 אלפרד אוזן נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-משפט השלום בבאר-שבע בהפרת הוראה חוקית ואיומים. לפי כתב-האישום, הפר העורר צו של בית-הדין הרבני האזורי, אשר אסר עליו להתקרב לבית אשתו, והגיע לביתה בתאריך 11.1.2000. האשה התלוננה, והוא נלקח לתחנת-המשטרה, שם איים על האישה באמרו: "עכשיו אני הולך לשחוט אותך".

בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים, נדחתה על-ידי בית-המשפט השלום, שהחליט על שחרורו בערבות-עצמית. ערר המדינה לבית-המשפט המחוזי התקבל. בית-המשפט המחוזי סבר אף הוא, כעולה מהחלטתו, שניתן לשחרר את העורר בתנאים מגבילים, לרבות מעצר-בית, אשר יהיה בהם כדי להבטיח שלא ייפגע שלומה של המתלוננת. העורר הציע שתי חלופות מעצר, אך אף אחת מהן לא נראתה לבית-המשפט המחוזי, ולנוכח מסוכנותו של העורר, העולה מהתנהגותו, הורה בית-המשפט על מעצר עד תום ההליכים.

בערר שלפניי, העורר אינו חולק על קביעת בית-המשפט, לפיה התשתית הראייתית שהציגה התביעה מספיקה למעצר, ואף מקימה עילת-מעצר. טענתו היא, כי חלופות המעצר שהציע הן מספיקות, וכי על-כל פנים, אין ביכולתו להציע חלופה אחרת, כך שייאלץ להישאר במעצר עד לתום משפטו, שסופו מי ישורנו.

התנהגותו של העורר, אשר כפי שעולה מחמור הראיות, הינו מכור לאלכוהול, מלמדת כי האיש אינו שולט בעצמו, וכי ללא פיקוח של גורם שלישי, לא ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר, אשר תהא מבוססת, בעיקרה, על אמון בו. לפיכך, איני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. אוסיף עוד, כי נמסר לי על-ידי באת-כוח המדינה, שהמשפט נקבע להוכחות בתאריך 27.2.2000, ויש לקוות כי ניתן יהיה לסיימו באותו מועד.

הערר נדחה.