בש"פ 10115/09 אוסאמה אבו גזאלה נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז במ"ת 13171-09-09 (כב' השופטת ז' בוסתן ) מיום 1.12.09, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כתב האישום מייחס לעורר עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332 (2) ל חוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין); קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין; פריצה לרכב במטרה לגנוב לפי סעיף 413 סיפא לחוק העונשין וכן עבירת ניסיון לגניבת רכב לפי סעיפים 413ב ו-25 לחוק העונשין. מעובדות כתב האישום עולה כי בתאריך 6.9.09 הגיע העורר ברכבו יחד עם נאשם 2 ונאשם 3 למגרש חניה בחולון ועצר סמוך למכונית שחנתה במקום. נאשם 2 פרץ את דלת המכונית באמצעות מפתח שהיה ברשותו ואילו נאשם 3 נכנס לרכב במטרה לגנוב אותו. משהבחין אחד מעוברי האורח בנעשה, נמלט העורר ברכבו יחד עם נאשם 2. נאשם 3 ברח מהמקום. עם דיווח המקרה למוקד המשטרתי החלו החיפושים אחר הרכב הנמלט, בו נהג כאמור העורר. זמן קצר לאחר מכן אותר הרכב ובו העורר ונאשם 2 על כביש מספר 1, במרחק מאות מטרים מזרחית למחלף לוד. ניידת משטרה סמויה נצמדה לצדו השמאלי של הרכב והעורר ונאשם 2 התבקשו לעצור בשוליו הימניים של הכביש וכך נהגו. ואולם, עם רדת השוטרים מהניידת החל העורר בנסיעה פראית לעבר הרכב המשטרתי והשוטרים, תוך שהוא מסכנם. השוטרים פתחו במרדף אחר הרכב החשוד.

במהלך המרדף ניסה העורר לפגוע בניידת ולהדפה לעבר משאית שנסעה משמאלה, עקף בנסיעתו כלי רכב בצורה פראית, תוך שהוא משתמש בשולי הדרך ומסכן את הנוהגים בכביש. העורר הגיע לצומת בן שמן, פנה לכיוון דרום בהתעלם מתמרור המורה לו לעצור וגרם למשאית לבלום בלימת חירום. לאחר מכן, ביצע פניית פרסה "פראית ומסוכנת", תוך שהוא מתעלם מתמרור המורה לו ליתן זכות קדימה. בכך גרם למכוניות שהיו בנתיב הנסיעה לסטות ממסלולן. בשלב מסוים, בלם העורר במכוון בחוזקה. כתוצאה מכך, פגעה בו הניידת המשטרתית מאחור. רכבו של העורר הסתובב, עלה על אי תנועה, נכנס לנתיב הנסיעה ונעצר.

בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה ואף קמה עילת מעצר בגין מסוכנות העורר. תסקיר המעצר שהוזמן בעניינו של העורר המליץ על שחרורו בתנאים מגבילים ובפיקוח. בית המשפט המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. צוין כי "בנסיבות המקרה שלפנינו, כאשר המשיב לא היסס לנהוג בפראות על כביש מס' 1, כביש הומה תחבורה, לא היסס לסכן את שלומם של שוטרים שנאלצו בסופו של יום לעשות שימוש בנשק כדי לסכל פגיעה אפשרית בהם, וכשלאלה מצטרף עברו הפלילי של המשיב שיש בו להצביע על פוטנציאל הסיכון הטמון בו, אין לאמץ את המלצת שרות המבחן". בהתחשב במכלול הנסיבות ובעברו הפלילי של העורר מצא בית המשפט כי אין ליתן בו אמון.

2.

בערר טענה הסנגורית כי קיימת חולשה במסכת הראיות הקושרת את העורר לאירועים הקשורים לניסיון הפריצה ולגניבת הרכב. כמו כן, זיהויו של העורר רעוע משום שאין

עד המזהה באופן ישיר וברור אותו או את רכבו. הזיהוי מבוסס על שילוב של פרטים חלקיים. למשל, שזוהה רכב פג'ו ישן בו נסעו שני בני מיעוטים. בנוסף, העורר היה באותו זמן מגובס בידו הימנית. נתונים אלה מלמדים שיש קושי לקבוע כי העורר הוא המעורב במעשה. נטען כי העורר לא זיהה שמדובר ברכב משטרתי כיוון שהניידת הייתה סמויה ונעדרה סימני זיהוי או סירנה. לדבריו, חשש לחייו ולכן נמלט מן המקום. עוד טען העורר כי למרות שחלף במהלך המרדף על פניהן של שתי ניידות תנועה – לא זכה המרדף לכל התייחסות מצד האחרונות. מכאן הוא מסיק שאין מדובר בנסיעה פרועה העלולה לעורר חשד. באת כוח המדינה תומכת בהחלטת בית המשפט המחוזי. לגישתה, הראיות מוצקות והתנהגותו הפרועה של העורר מעידה על מסוכנותו הגבוהה. לעניין זיהויה של ניידת המשטרה הסמויה, טוענת באת כוח המשיבה כי ממילא ירדו השוטרים בעת העצירה הראשונה עם כובעים מזהים וכי רק לאחר תחילת המרדף הוסר האור הכחול המהבהב מגג הרכב בשל המהירות בה נסעו.

3.

השתלשלות האירועים המיוחסים לעורר ניתנת לחלוקה לשני שלבים: השלב הראשון הוא ניסיון גניבת הרכב (להלן: השלב הראשון) והשני הוא המרדף בכביש תל אביב – ירושלים (להלן: השלב השני). באת כוח העורר העלתה תהיות באשר לראיות והעדויות הקושרות לכאורה את העורר עם השלב הראשון. לצורך ההכרעה בערר מוכן אני להתמקד בשלב השני. לטענת העורר, חולשת הראיות לעניין השלב הראשון מעידה על חולשתן של הראיות לעניין השלב השני. אין בידי לקבל טענה זו. זאת, הן על פי ההיגיון והן לאור המארג הראייתי העולה מחומר החקירה. בניגוד לשלב הראשון, בו מבוססת אשמת העורר על תשתית נסיבתית ולכן ניתן לטעון לטעות בזיהוי, הרי שבשלב השני עדי התביעה - הם אנשי משטרה - והעורר עצמו מעידים על מעורבות האחרון באירוע. אף אם עדויות השוטרים אינן תואמות זו את זו באופן מדויק, אין בכך כדי לאיין בשלב זה את קיומן של ראיות לכאורה. במיוחד נכון הדבר כאשר לכאורה מתארים אנשי המשטרה את אותו האירוע והמשותף לתיאור הוא נהיגתו הפרועה של העורר במהלך המרדף. גם ידיעתו של העורר על השתתפות ניידת משטרתית בשלבו השני של האירוע הוכחה לכאורה וטענות הסנגור בעניין תיבחנה במהלך המשפט.

לאחר התייחסות למשוכת הראיות לכאורה חזרה קושיה לדוכתא, היא קיומה של עילת מעצר ומסוכנותו של העורר. ראשית, יובהר כי אירוע המרדף, בגינו מיוחסת לעורר עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, מקים כשלעצמו עילת מעצר בהליכים אלו. זאת, הואיל ועבירות מסוג זה "ניתן לקטלגן במסגרת של סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה והן מהחמורות שעלי ספר החוקים, כאשר העונש בצידן הוא עונש מאסר ממושך..." (בש"פ 4326/05 טייכמן נ' ישראל

(טרם פורסם, 21.6.05)).

4.

נותרה, אם כן, שאלת קיומה של חלופת המעצר. אמנם, צודקת באת כוח העורר כי קיימים מקרים בהם החליט בית משפט זה לשחרר נאשם בנסיבות דומות לחלופת מעצר, חרף חומרתן ומסוכנותן של עבירות סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. עם זאת, קיימות החלטות אחרות בנסיבות דומות בהן נדחו עררים על מעצר נאשם עד סיום ההליכים בגין העבירה הנדונה (ראו והשוו: בש"פ 10500/05 מדינת ישראל נ' טאהה מוחרב (טרם פורסם, 15.11.05) פסקה 5 להחלטתה של כב' השופטת ע' ארבל וההליכים המאוזכרים שם). יתרה מכך, כבוד השופט לוי קבע בבש"פ 7/6

יאיר כוכבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.1.2007) את הכלל הבא:

"בתקופה בה תאונות הדרכים גובות את מחירן בחיי אדם כמעשה של יום יום, מצווים בתי המשפט להחמיר עם נאשמים מסוגו של העורר, גם על ידי החזקתם במעצר בטרם הורשעו. מנקודת השקפה זו סבורני כי אין תחליף לסכנתו של העורר אלא במעצר ממש, ומכאן החלטתי לדחות את הערר".

ברם, המשותף לפסיקה שהובאה לעיל הוא כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. הבדיקה האינדיבידואלית לא תיטיב עם העורר. באשר למעשה – הוא סיכן חיי נוסעים בכביש מרכזי. דרך נהיגתו לכאורה מעידה על יצירת סיכון של ממש. בכגון דא מבחן התוצאה אינו הקובע. העובדה כי לא נגרם נזק של ממש אינה נובעת מהתנהגותו של העורר, אלא התוצאה הינה על אף התנהגותו. באשר לעושה – יש ליתן משקל לעברו הפלילי. אומנם, גזר דינו האחרון הוא משנת 2000, אך הוא נדון בו למאסר של 6 שנים.

5.

לנוכח האמור אין לומר כי נפלה טעות משפטית בהחלטת בית משפט קמא, שהורה על מעצרו של העורר עד סיום ההליכים. הערר נדחה.