בש"פ 10140/09 גריק ארונוב נ. מדינת ישראל

1.

בפניי מונח ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בעמ"ת 1777-12-09 לקבל את הערר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (מ"ת 27062-11-09) ולהורות על מעצר העורר עד תום ההליכים.

בתאריך 22.11.09 הוגש נגד העורר כתב אישום בעבירות הבאות: גניבת רכב לפי סעיף 413 ב(ב) ל חוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן ' החוק '); קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק; נהיגת רכב מנועי ללא רישיון לפי סעיף 10(א) ל פקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א 1961 ; חוסר תעודת ביטוח לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח כלי רכב של מנוע (סיכוני צד שלישי) 1947 נוסח חדש תש"ל-1970 ונהיגה בפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) . מעובדות כתב האישום עולה כי במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה קשר העורר קשר עם אחר לצורך העברת כלי רכב לכיוון שטחי הרשות הפלסטינאית. העורר קיבל לידיו רכב גנוב ללא רשות בעליו כדי להעבירו לאחר בנסיבות שיש בהן להצביע על כוונה שלא להשיבו לידי הבעלים. במסגרת הקשר ולשם קידומו נהג העורר ברכב בכביש 5 לכיוון מזרח כשאין בידו רישיון נהיגה או פוליסת ביטוח וכשהוא פסול מלקבל רישיון נהיגה באותה עת.

עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בראשון לציון בקשה למעצרו עד תום ההליכים של העורר. בית משפט השלום (השופטת מ' עמית-אניסמן) ציין כי לחובת העורר רובץ עבר פלילי כבד המקים עילת מעצר של מסוכנות. עם זאת, התחשב בכך שעסקינן בעבירת רכוש בודדת ומצא את חלופת המעצר שהוצגה בפניו ראויה. משכך, הורה על שחרורו של העורר בחלופת מעצר בית בפיקוח ולווי צמוד של אמו או של דודו וכן על הפקדת פיקדון במזומן בסך 5,000 ₪, התחייבות עצמית בסך 7,500 ₪ וערבות צד ג' לכל אחד מהערבים בסך 7,500 ₪. עררה של המשיבה לבית המשפט המחוזי מרכז על החלטה זו התקבל. בית המשפט המחוזי (השופטת נ' אוהד) קבע כי "לא די באמון שניתן במפקחים, ואין לאמון שניתן למפקחים לבין האמון שבית המשפט נותן במשיב ולא כלום. ראשית לכל אמון במשיב עצמו, ומשזה לא קיים לא יועילו המפקחים" (שם, פסקה 1 להחלטה). נוכח עברו הפלילי המכביד של העורר ביחס לגילו הצעיר, ובכלל זה עבירות דומות לעבירה נשוא הערר, וכן העמדתו בסכנה פעם אחר פעם את שלומו ואת שלום הציבור ושלמות רכושו – נפסק כי במקרה דנא אין חלופה היכולה לאיין את המסוכנות "הצועקת" מהעורר.

2.

הסנגור מסכים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למרשו בכתב האישום ולקיומה של עילת מעצר. עם זאת, הוא גורס כי שגה בית המשפט המחוזי עת התעלם לשיטתו מחובתו לבחון חלופת מעצר בעניינו. הערבים המוצעים ראויים הם ונעדרים עבר פלילי. עוד מדגיש הסנגור כי עברו של העורר דווקא מלמד שידע לכבד את החלטות בית המשפט לשחררו בערובה בפיקוח אמו ובני משפחתו. העורר מבקש מבית משפט זה לאמץ את החלטתו של בית משפט השלום ולהורות על שחרורו בתנאים מגבילים, בערבויות ובפיקוח כפי שנקבעו שם ואף מציע להוסיף להגבלות איזוק אלקטרוני. בא כוח המדינה סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי מהנימוקים שפורטו שם.

3.

החלטת בית משפט להורות על מעצר נאשם או על שחרורו בתנאים דורשת בחינת המקרה על כלל נסיבותיו. משהוכחו לכאורה האישומים המיוחסים לעורר ניתן לומר כי התנהגותו בעבר כמעט מכתיבה את תוצאת המשך מעצרו. הדגש על מסוכנותו אינו נובע אך מטיב העבירות שעבר, אלא מנחרצותו להמשיך לבצע עבירות רכוש ולפגוע בציבור. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו: "המשיב שלפניי בתוך שישה חודשים לאחר ששוחרר ממאסר ארוך בן ארבע וחצי שנים, כשתלוי ועומד מעל ראשו מאסר על תנאי בן 18 חודש, מבצע עבירות נשוא הערר שלפנינו, נוהג בפסילה כשמעולם לא הוציא רישיון נהיגה, לא עמד במבחני רישוי, מבצע עבירות של נהיגה ללא רישיון ופסילה פעם אחר פעם, מסכן את שלומו ושלום כלל המשתמשים בדרך, הכול ללא מורא חוק. משיב זה במעשיו מוכיח לבית המשפט, פעם אחר פעם, כי כל אימת שהוא "בחוץ" ימשיך לנהוג בזמן פסילה, ימשיך לבצע עבירות רכוש, אין לו גבולות וכל ענישה המוטלת עליו אין בה כדי להרתיעו מלחזור לשוב ולבצע עבירות".

מכאן ועל אף החובה לתור אחר כל חלופה ראויה – לא נפלה טעות בקביעת בית משפט קמא כי לא ניתן ליתן אמון בעורר. גם אם יש להניח שהערבים המוצעים חפצים למלא את התפקיד כנדרש, בסופו של דבר מנגנון הפיקוח לא יועיל בהיעדר שיתוף פעולה מצד העורר עצמו. כאמור, התנהגותו בעבר, ולכאורה גם בתיק זה, מלמדת ששחרורו עלול לסכן את הציבור. בשל כך אף אין מקום לשחררו גם בתנאים מגבילים יותר כגון איזוק אלקטרוני, כפי שהציע הסנגור. מהחומר עולה כי לעת הזאת העורר מזלזל באופן בוטה בדרישות החוק. נגזר מכך שאין לקבוע שיקפיד לשמור אחר תנאי שחרורו במסגרת תיק זה.

הערר נדחה.