בש"פ 10142/05 אדוארד סארבוניאן נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, באשמת ביצוען של מספר עבירות, וביניהן קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לשוד בנסיבות מחמירות. בפרק העובדות שבכתב האישום נטען, כי העורר קשר עם שניים אחרים לבצע שוד בבית מגורים באור-יהודה. החבורה הגיעה לזירה כאשר כל אחד מחבריה נושא עמו אקדח, ובידיהם היתה גם סכין. העורר, שאחז בידו זר פרחים עטוף בנייר עיתון, ניגש עם אחד מחבריו לדלת הבית והקיש עליה, וכאשר פתחה המתלוננת את הדלת הם הדפוה פנימה, והפילו אותה על הרצפה. בהמשך איים העורר על המתלוננת שאם תצעק הוא "יחתוך" אותה, והוא מימש את איומו כאשר גרם לחתכים בגופה. כן נטען, כי בניסיונו למנוע מהמתלוננת לצעוק, הכה אותה העורר באגרופיו וניסה להכניס חולצה לפיה, ולבסוף גם הצמיד את האקדח לראשה בתנועת מאיימת. אותה עת תקף שותפו של העורר את בתה של המתלוננת שהיתה בקומה העליונה, השכיבה על הרצפה, אזק את ידיה מאחור, והכה בראשה באקדח. בשלב מסוים הצליחה הבת להגיע למרפסת ולזעוק לעזרה, ואז ניגש אליה אותו שודד, אחז בשערות ראשה וגרר אותה לתוך הבית. נראה שבשלב זה חששו העורר ושותפו לעורם, על כן מיהרו להימלט מהבית.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

2.הראיה המרכזית כנגד העורר, הוא אותו עיתון שנמצא בזירה ושימש לעטיפת זר הפרחים שעל פי טענת המשיבה נשא העורר בידו. על עיתון זה ("ידיעות אחרונות" מיום ששי, 19.8.2005) נמצאו טביעות אצבע של העורר. משהתבקש העורר, שמקום מגוריו בבאר-שבע, להסביר ממצא זה במהלך חקירתו, הוא שלל מכל וכל את הטענה לפיה השתתף בשוד, ואף הכחיש כי ביקר באור-יהודה. במצב זה קבע בית המשפט המחוזי, כי אין זה סביר שאותו עיתון הגיע מבאר-שבע לאור יהודה באורח תמים, והוא הוסיף ומנה לחובת העורר את התנהגותו המפלילה, והכוונה לכך שהוא נמנע במשך ימים רבים מלהתייצב במשטרה, אף שידע כי שוטרים ביקרו בביתו ביום 25.8.2005, ואחד מהם אף שוחח עמו בטלפון והודיע לו כי הוא דרוש לחקירה. בסופו של דבר התייצב העורר לאחר כשלושה שבועות, וטען כי שהה באילת עם חברתו שאת שמה סירב לחשוף, לטענתו, כדי לא לפגוע בפרטיותה.

3.כידוע, טביעות אצבע הן ראיה כבדת משקל לנוכחותו של חשוד בזירת העבירה, ועל כן מוטלת עליו החובה לתת הסבר לממצא זה כדי ליטול ממנו את עוקצו המפליל. בית המשפט המחוזי קבע שהעורר לא הרים נטל זה, וחוששני שלמסקנה זו אין בידי להצטרף, לפחות בשלב זה של ההליכים.

בהודעה שנרשמה מפיו של העורר ביום 18.9.05 הוא מסר כי בימים 19 עד 21 בחודש אוגוסט 2005 הוא שהה בביתו בבאר-שבע, וסעד את אמו שלא חשה בטוב. עם זאת, משנשאל העורר אם יצא מדירת האם, הוא השיב כי אפשר שעשה זאת כדי לקנות סיגריות. באותה הודעה, ועוד בטרם נאמר לעורר כי בזירת השוד נמצאה טביעת אצבע שלו על עיתון , הוא נשאל אם הוא נוהג לקרוא עיתון, והשיב בחיוב, ובלשונו (ראו עד עמ' 5 להודעה): "ידיעות אחרונות, קול הנגב, אלה עיתונים שאני קורא, אבל אם אני יושב במקום, יש עיתון, אני יכול לדפדף ולקרוא גם " (ההדגשה הוספה).

בעת הדיון בפני טען בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד א' חימי, כי אפשר ששולחו הותיר את טביעות אצבעותיו על אותו עיתון בעת שדפדף בו כאשר קנה סיגריות. אכן, הסבר זה לא ניתן מפיו של העורר עצמו, אולם לא הייתי ממהר לדחותו, הואיל והוא עולה, כאמור, מתוך דבריו של העורר בעת שהשיח לתומו ומבלי שידע את המשקל אשר עשוי להיות לתשובה זו על הגנתו.

4.זאת ועוד, נראה כי מלאכתם של החוקרים לא היתה שלמה, הואיל ואפשר שהם יכלו להביא לבית המשפט ראיות טובות יותר שהיה בהן כדי להשיב על השאלה אם החשד שדבק בעורר לא היה חשד שווא. כוונתי לכך שמתוך הראיות עולה כי לפחות שלושה עדים אשר ראו את השודדים בעת נסיגתם מהזירה, מסרו את תיאורם, ואלה כללו פרטי זיהוי מובהקים כמו צבע עור, גובה, צורת התסרוקת, גיל משוער ואפילו צבע עיניים , ללמדך עד כמה קרוב היה המרחק בין העדים לשודדים. זאת ועוד, שניים מבין עדים אלה - ציון גזלה ודינה גזלה – אף הבהירו בהודעות שנרשמו מפיהם כי אם יראו את השודדים יוכלו לזהותם. במצב זה אתה מצפה כי ייערכו מסדרי זיהוי מיידיים, ולכל המאוחר ביום 24.8.2005, הואיל ובאותו תאריך כבר היתה מצויה בידי החוקרים הודעתה של המחלקה לזיהוי פלילי על איתור טביעות אצבעותיו של העורר על אותו עיתון. אולם החוקרים לא נהגו כך, והסברו של עו"ד גורדון, בא-כוחה המלומד של המשיבה, לפיו לא נערכו מסדרי זיהוי עקב הזמן שחלף עד למעצרו המאוחר של העורר, אינו יכול לעמוד במבחן הביקורת, הואיל וניתן גם ניתן היה לערוך מסדרי זיהוי בתמונות . וכאן המקום להדגיש כי מתיק החקירה למדתי שתצלומו של העורר היה מצוי אותה שעה בידי המשטרה.

5.סבורני כי מה שנראה בעיני, לפחות בשלב זה, כמחדל של החוקרים, בצרוף הסברו של עו"ד חימי לדרך בה הגיעו טביעות אצבעותיו של שולחו לזירה, הסבר שיש לו, כאמור, בסיס בדבריו של העורר עצמו – כל אלה יחד גורעים מעוצמתן של הראיות בתיק זה. למסקנה זו יש מטבע הדברים משקל גם לעניין השאלה אם המעצר הוא תרופתו היחידה של העורר או שמא ניתן לפנות לחלופה. עניין זה לא נבחן על ידי בית משפט קמא, לאור השקפתו על משקלן של ראיות המשיבה, ומכאן החלטתי להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, בפניו יהיה העורר רשאי להציע חלופה אשר אם תימצא ראויה, הוא יוכל להשתחרר למעצר-בית, ולאחר שימלא אחר תנאי שחרור נוספים אותם יהיה רשאי בית המשפט המחוזי לקבוע, ככל שייראה לו.