בש"פ 10156/05 חביב אלעוור נ. מדינת ישראל

1.העוררים עומדים לדין באשמת ביצוען של מספר עבירות: נשיאת נשק שלא כדין, ירי באזור מגורים, וניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על פי גרסת המשיבה, התרחשו האירועים נושא ערר זה ביום 25.9.05, כאשר המתלונן ניגש להוכיח את העורר 1 על כך שזרק אבנים לעבר בנו וקילל אותו. על כך הגיב עורר 1 במילים בוטות ואיים לפגוע במתלונן, ואת איומו הוא מימש זמן קצר לאחר מכן, כאשר הגיע חמוש באקדח וממנו ירה לעבר יריבו ובנו. בהמשך, הצטרף עורר 2 לאחיו, עורר 1, ואף הוא ירה מספר כדורים מאקדח שאחז בידו. בעקבות כך נס המתלונן על נפשו, ובדרכו הוא הזעיק את המשטרה. ועוד נטען, כי העוררים הוסיפו לקלל את בני משפחתו של המתלונן, ואף איימו לשוב ולפגוע בהם.

המשיבה עתרה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים, ומשבית המשפט המחוזי נעתר לה, הוגש הערר שבפני.

2.בין הצדדים אין מחלוקת כי בידי המשיבה ראיות לכאורה, שבמרכזן עומדות עדויותיהם של המתלונן, בנו, אחיו, ובני משפחה נוספים, שהצביעו על העוררים כמי שהיו מעורבים באירוע האלים. גם בשאלת הזיהוי לא היה ספק בליבם של עדי המשיבה לנוכח היותם שכניהם של העוררים, ולאור ההיכרות רבת-שנים הקיימת ביניהם. חרף זאת, כפרו העוררים מכל וכל בנטען נגדם, ולמעשה טענו כי קיים ספק אם בכלל התרחש אירוע ירי באותו מקום. טענה זו נסמכת על כך שהחוקרים לא גבו עדויות מפיהם של דיירי הסביבה, כאלה שאין להם נגיעה ישירה לצדדים המסוכסכים, ושני עוברי אורח שכן נחקרו, השיבו כי לא היו עדי ראיה או שמיעה לתקרית ירי באותו יום. זאת ועוד, אף שלגרסת המתלונן התרחש במקום ירי מסיבי לעברו, לא הצליחו החוקרים לאתר בזירה ולו תרמיל אחד של כדור, והממצא המפליל היחיד בעניין זה הוא קליע שנמצא ברכב המתלונן.

3.הספקות שעוררו העוררים נכבדים הם, ומצאתי את עצמי תוהה אם מדובר ברשלנות של החוקרים, ושמא דאג מאן דהוא לסלק מהזירה ראיות מפלילות? אלו שאלות שלא ניתן לענות אליהן בשלב זה, אלא בתום שמיעתן של ראיות הצדדים. אכן, כנגד העוררים ניצבת שורה של עדים, שעל פני הדברים אין להם כל מניע להפליל אותם בעבירות בכלל, וכה חמורות בפרט, במיוחד לנוכח יחסי השכנות השוררים ביניהם. מאידך, עובדה היא שאף כי מדובר באזור מגורים, לא נמצא ולו עד אחד שאינו בעל-עניין, שיאשר כי התרחש אירוע ירי. נהפוך הוא, אותם שני עוברי אורח שנחקרו השיבו על כך בשלילה. ואם באלה לא די, התברר כי לעורר 2, שנעצר זמן קצר לאחר שהמשטרה הוזעקה לזירה, נערכו בדיקת פרופרינט ובדיקה לגילוי שרידי ירי, ושתיהן לא העלו ממצא מפליל. אם תוסיף לכך את העובדה שלא נמצאו תרמילים בזירה, שוב אין מנוס מהמסקנה כי אף שגרסתם של המתלונן ובני משפחתו ברורה, עולות ביחס אליה תהיות הפוגמות בעוצמתה. כאמור, אפשר שמקורן של אותן תהיות במחדלים של חוקרי המשטרה, אולם כל עוד לא הוכח עניין זה, סבורני, כי בית המשפט המחוזי היה מיטיב לעשות אם היה שוקל לעשות שימוש בחלופת מעצר, חלופה שתתן מענה למסוכנות האפשרית של העוררים, מחד, ולא תיפגע מעבר לנדרש בזכותם של העוררים להתהלך חופשי.

משהדבר לא נעשה בערכאה הראשונה, אני מחליט לקבל את הערר במובן זה שהעוררים יהיו רשאים להציע לבית המשפט המחוזי חלופת מעצר, ואם זו תימצא ראויה, הם ישוחררו ממעצרם. בית המשפט המחוזי יהיה רשאי להוסיף ולהתנות את השחרור בתנאים וערבויות, ככל שייראה לו.