בש"פ 1017/06 שמעון ביטון נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' הנדל) בב"ש 20055/06 מיום 9.1.06, אשר קיבל ערר שהוגש מטעם המשיבה על החלטת בית-משפט השלום בקריית גת והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בקרית-גת כתב אישום, המייחס לו ביצוע עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 + 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 + 382(ג) לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 + 382(ב)(1) לחוק העונשין; איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; הכשלת שוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין; והיזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר תקף קשות את המתלוננת. השניים חיים כידועים בציבור והורים לשלושה ילדים. במהלך האירוע, נטען בכתב האישום, כי העורר נטל חרב ואיים על המתלוננת. הוא היכה אותה בראשה, גרם לה לחתך עמוק בזרועה תוך שהיכה אותה בחרב. כן נרגמו למתלוננת שטף דם, סימנים אדומים ברגליה ובגבה. אף לאחר שהשוטרים הגיעו לבית המעורבים, המשיך העורר להשתולל וגרם להיזק ברכוש.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה (להלן: המדינה) לבית-משפט השלום בקרית-גת בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגד העורר.

בית-משפט השלום (כבוד השופט ד' פולוק) הורה, ביום 25.8.05, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, לאחר שמצא, כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה, לפיהן הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

או-אז, הגיש העורר לבית-משפט השלום בקשה לעיון חוזר.

בית-משפט השלום (כבוד השופט ד' פולק) הורה, ביום 8.1.06, לשחרר את העורר בתנאים מגבילים, ובין היתר, שהעורר ישהה במעצר בית מלא תוך פיקוח בכל העת של אחד מן הערבים.

על החלטת בית-משפט השלום מיום 8.1.06, הגישה המדינה ערר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' הנדל) קיבל, ביום, 9.1.06, את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, בקובעו, כי חלופת המעצר שנקבעה איננה ראויה. בית-המשפט המחוזי ציין וקבע, כי בהתחשב בעברו של העורר, התנהגותו הלכאורית בכתב האישום, מיקום מעצר הבית בתחום קריית-גת, בו מתגוררת המתלוננת ואי עמידת העורר בתכנית גמילה בעבר, אין בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

מכאן הערר שבפני.

עיקר טענת העורר הוא, כי חלופת המעצר שהוצעה הינה ראויה ויש לשחררו בתנאים מגבילים, כפי שקבע בית-משפט השלום, בהתאם להמלצת שירות המבחן.

מנגד, תומך בא-כוח המדינה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערר. לטענתו, אין בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותו של העורר לאור מיקום מעצר הבית בתחום קריית-גת, בו מתגוררת המתלוננת.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

כמו בית המשפט המחוזי, גם אני סבור כי אין מקום לקבל את חלופת המעצר אותה קבע בית משפט השלום. לאור מיקום מעצר הבית בקריית-גת, במקום בו מתגוררת המתלוננת ולאור העובדה, כי העורר לא עמד בעבר בתכנית גמילה וכן לאור העובדה, כי לעורר עבר פלילי בעבירות אלימות, סמים ורכוש והוא נדון לעונש מאסר לתקופה של 14 חודשים בשנת 2002, שוכנעתי, כי בחלופת המעצר אין כדי לאיין את מסוכנותו ומטעם זה, אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ויש להשאירה על כנה. במקרה דנן, לא ניתן להמר על ביטחון הציבור בכלל וביטחון המתלוננת בפרט וחלופת מעצר, בנסיבות העניין, לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור.

סוף דבר: החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

הערר נדחה.