בש"פ 1018/02 חיים בן דוד עאמר נ. מדינת ישראל

1.העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו והואשם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977 וכן בעבירת גניבת רכב ושימוש ברכב ללא רשות.

ספור העובדות מתייחס לאירוע שהתרחש ב- 4.11.01 סמוך לשעה 13:15, מועד בו יצא המתלונן, העובד בחברה למכירת פירות וירקות בשוק הסיטונאי בדרכו להפקיד כספים של החברה במזומן ובשיקים בבנקים סמוכים. בתיקו של המתלונן היה סכום של 57,540 ₪ במזומנים ו- 28,701 ₪ בשיקים. בעת שהמתלונן היה בסמוך לשער, זינק לעברו אדם, הפילו על הקרקע הצמיד לצווארו חפץ מתכתי ותחת האיום מסר המתלונן את תיקו לאותו אדם. במרחק קטן מהמקום עמד אדם אחר על המשמר וצפה באירוע. הראשון ברח מהמקום עם התיק ובעקבותיו האחר שניסה להתניע את הקטנוע, ומשנכשל החל לרוץ בעקבות הראשון. השניים לפי הנטען בכתב האישום נמלטו והשלל עמם. בית המשפט המחוזי (השופט צ' גורפינקל) הורה לבקשת התביעה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. השופט הסתמך בהחלטתו על ראיות נסיבתיות שמשקלן הלכאורי הוא רב. ואלה הראיות שבית המשפט קמא סמך עליהן כבסיס למעצר: ראשית ציין את העובדה שבסמוך לקטנוע נמצאה קסדה עם טביעת אצבע של העורר. בנוסף לכך הסתמך על איכון הפלאפון שברשות המשיב שממנו עולה כי במועד האירוע היה המשיב בסמוך לזירה, אף כי בחקירתו הכחיש תחילה שהיה באיזור השוק הסיטונאי. הבסיס הנוסף להחלטת המעצר נמצא ברישומי זכרונות דברים שערכו שוטרים שהיו מעורבים בחקירה, ובהם תועדו דברים שאמר להם העורר ויש בהם כדי להפלילו, או לפחות לסבכו במעשה שייחסה לו התביעה.

השופט קמא ציין כי טביעת האצבע כשהיא עומדת לעצמה אין די בה לצורך הרשעה נוכח הסבר קלוש שנתן העורר שיכול אולי לעורר "ספק קל" בלשונו של בית משפט קמא; כך גם איכון הפלאפונים הקושר את העורר לאזור בו בוצעה העבירה אך לא לעבירה עצמה. אולם, כאשר נתונים אלה מצטברים לאמירותיו של העורר כפי שתועדו על ידי השוטרים, הרי שמצבור הראיות הנסיבתיות די בו כדי לשמש ראיות לכאורה.

על החלטתו של בית המשפט קמא הוגש הערר שלפניי.

2.הסניגור המלומד שטח בפני טענות רבות כנגד החלטת המעצר. הוא טען ביחס לחולשת הראיות ובעיקר ביחס לחקירה הבלתי ראויה שלטענתו, נערכה בפרשה זו. טענתו העיקרית של הסניגור היא כי לא נערך מסדר זיהוי ולכן לא ניתנה הזדמנות לעדי הראיה לזהות את העורר; עוד טען, כי המזכרים הרבים שנרשמו מפי העורר אינם יכולים לשמש תחליף הולם לרישום הודעה משטרתית באזהרה. כן טען שניתן היה להקליט את השיחות שקיים מרשו עם החוקרים, שיחות שבאו לידי ביטוי בתרשומות של אנשי משטרה על תשאולים שנערכו לעורר, במקום רישום מסודר.

אכן, לא היה בפניי הסבר מניח את הדעת, מדוע לא נערך מסדר זיהוי לעורר אשר, ככל הנראה, נראה בעת השוד על ידי עוברים ושבים שמסרו אחר כך עדות במשטרה. עם זאת, המזכרים שנערכו במשטרה, משקפים אמירות מפלילות של העורר, שהושמעו בפני שוטרים שונים. על פני הדברים ניכר מחומר הראיות, שהעורר – שהוא בעל הרשעות פליליות מרובות - ואף נרקומן, ניסה לנהל מו"מ עם אנשי משטרה לקבלת טיפול גמילה כנגד הודייה, אך לא היה מוכן למסור את שמו של האדם הנוסף שהיה מעורב במעשה העבירה. מהתעוד של השיחות עם העורר עולה כי ידע פרטים רבים על השוד, ולכאורה דבריו, כפי שהוצגו בתרשומות, נאמרו מתוך הבנה בינו לבין חוקריו כי הוא אכן האיש שהיה מעורב בביצוע העבירה.

3.כאמור, הראיות הן נסיבתיות, עם זאת, הדברים שחוקרי המשטרה רשמו כדברי העורר בשלב החקירה, יש בהם לכאורה פוטנציאל ממשי להרשעה. אשר למהימנותם של הרישומים, הרי אין יסוד להניח כי כל המעורבים בחקירה, שרשמו מזכרים על דברי העורר, חברו יחדיו כדי להמציא דברים שלא התרחשו. השאלות הנוגעות לאופן החקירה והרישום, מקומן בחקירתם של השוטרים אשר יעידו במהלך המשפט. אם יעמדו עדויות השוטרים ותוכן המזכרים שנרשמו על ידם במהלך החקירה במבחן המהימנות, הרי יש בהם בהצטרפם ליתר הראיות כדי להביא להרשעת העורר.

לכל אלה יש להוסיף כי לעורר עבר פלילי עשיר בעבירות מסוגים שונים, לרבות עבירות רכוש, שימוש ברכב ללא רשות, סמים ואף בריחה ממשמורת.

מדובר, איפוא, בעבריין אשר יש סיכון בשחרורו, ואף אין חלופה הולמת למעצרו שיש בה כדי לענות על מטרת המעצר.

אשר על כן, דין הערר להידחות.