בש"פ 10194/03 בני קריאף נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי) בב"ש 21366/03 מיום 13.11.03 להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו בתפ"ח 996/03.

2.העורר מואשם בעבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובעבירה של הדחה בחקירה באיומים לפי סעיף 245(ב) לחוק. העורר והמתלוננת הכירו על רקע שכנותם כשלושה חודשים לפני הארוע נשוא כתב האישום. ביום 27.10.03, סמוך לשעה 1:30 בלילה, יצאה המתלוננת מדירת אמה על-מנת לשוחח בטלפון ופגשה בעורר שישב על ספסל בשכונה. המתלוננת והעורר טיילו יחדיו זמן מה, ואז הציע העורר להראות למתלוננת את דירתו. כשנכנסו השניים לדירה, נעל העורר את הדלת והחל לחבק את המתלוננת. זו הבהירה שאינה מעוניינת בכך, ואולם העורר לא הרפה והחל לנשק את המתלוננת בכח, דחף אותה על הספה בסלון ונשכב עליה. המתלוננת ביקשה מהעורר שיפסיק ושישחרר אותה, אך זה אחז בידיה בחוזקה עד שנשרטה. המתלוננת נאבקה בעורר וזעקה לעזרה, והוא בתגובה שלף סכין מכיסו הימני ודקר את המתלוננת בידה השמאלית. היא ניסתה להצמיד את הסיגריה שאחזה לפניו של העורר ולשרוט אותו בציפורניה, אך הוא הצמיד את הסכין לצווארה, איים עליה שיהרוג אותה אם לא תשתוק, וסטר על פניה. בשלב זה בעל העורר את המתלוננת בניגוד להסכמתה. לאחר מכן הורה העורר למתלוננת לקום ולהתלבש ואיים עליה באומרו שאם תספר על הארוע למישהו, חבריו העבריינים יהרגו אותה – כל זאת במטרה להפחידה ולהניאה מלהתלונן במשטרה. בעקבות מעשיו של העורר נזקקה המתלוננת לטיפול רפואי בבית החולים.

3.בית המשפט המחוזי בדונו בבקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים, בחן את מכלול ראיות התביעה והגיע למסקנה כי קימת תשתית ראיות מספקת נכון לשלב זה של ההליך. הוא התבסס לצורך כך בראש וראשונה על עדותה של המתלוננת ועל תמיכה ראייתית לעדות זו בעדויות עדים נוספים – עזרא נחום וחסן אלחרד – אשר ראו את המתלוננת יוצאת מדירת העורר כשהיא נסערת ובוכה והביאוה לבית החולים. כן נמצא חיזוק לדבריה בעדות חברה ועדויות השוטרים אשר הגיעו לבית החולים ומסרו עדות על מצבה הנפשי. מעבר לכל אלה, מצויים חיזוקים בתעודות הרפואיות המצביעות על שריטות שנמצאו בגופה של המתלוננת עם הגיעה לבית החולים. בית המשפט מצא כי קימת עילת מעצר מבחינת מסוכנותו של העורר וכי אין מקום לחלופה נוכח הסכנה לשלומה של המתלוננת משחרורו של העורר בהתחשב, בין היתר, בעברו הפלילי העשיר, שכלולות בו עבירות אלימות, בעילת קטינה, והפרת הוראה חוקית.

4.בערר שלפני ניסה בא כוח העורר להעלות שוב קושיות שונות ביחס לאמינות גרסתה של המתלוננת במטרה לקעקע בשלב זה את תשתית התביעה. אינני מקבלת את הטענות בענין זה. הטענה כאילו התלונה בדבר האונס נולדה בפי המתלוננת כאמצעי להפיס את דעתו של חברה שאחרת היה חושד שהיא והעורר מקימים יחסים אינטימיים מרצון רחוקה מלהתקבל על הדעת. כן אין ממש בטענה כי התלונה הוגשה כנקמה על כך שהעורר אמר למתלוננת דברים קשים לאחר המעשה המיני. גם לסתירות שהצביע עליהן בהודעותיה של המתלוננת במשטרה אין לכאורה משמעות ראייתית כבדת משקל. הטענה כי בעבר, בהיותה בת 14, הגישה המתלוננת תלונת-שוא בעבירת מין הוכחה כלא מבוססת.

5.נחה דעתי כי תשתית הראיות הקימת עונה לדרישת החוק לצורך מעצר עד תום ההליכים. ישנה סמיכות פרשיות בין הארוע עליו מעידה המתלוננת, בין יציאתה מבית העורר עליה העידו עדי ראייה והבאתה לבית החולים כשהיא חבולה, למסירת תלונתה בבית-החולים בפני השוטרים. התעודות הרפואית מאששות במסמך אובייקטיבי את עובדת פגיעותיה הגופניות. יש, איפוא, תשתית ראיות לכאורה המספקת לביסוס בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

6.אין חולק כי מתקיימת בעורר עילת מעצר בגין מסוכנותו. מסוכנות זו מתחזקת נוכח היותו בעל עבר פלילי עשיר, ובו עבירות של אלימות במשפחה, עבירות מין, והפרת הוראה חוקית. הסיכון לשלומה של המתלוננת באם ישוחרר אף הוא אינו משולל יסוד. בנסיבות אלה אין מקום לחלופת מעצר ויש לקיים את החלטת בית המשפט המחוזי לפיה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

הערר נדחה.