בש"פ 1021/99 הישאם שיבלי נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת, יחד עם ארבעה נאשמים נוספים, בגין עבירות של נסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. שלושת המתלוננים - סאלם חליל שיבלי (להלן: סאלם), מופיד שיבלי (להלן: מופיד) ומחמוד שדידה (להלן: מחמוד) - מתגוררים בכפר שיבלי, הוא גם כפרם של חמשת הנאשמים. לפי המתואר בכתב האישום, כיומיים קודם ליום 2.12.98, פרץ ויכוח בין הנאשם 3 לבין סאלם, במהלכו אף היו חילופי מהלומות בין השניים. על רקע הסכסוך הנ"ל, התאספו העורר וארבעת הנאשמים הנוספים ליד בית המועצה בכפר שיבלי בערב יום 2.12.98, הצטיידו במקלות וקרשים, וארבו למתלוננים על הכביש הסמוך. כשהגיעו המתלוננים למקום האירוע, הגיחו אליהם הנאשמים, התנפלו עליהם והחלו להכות בחוזקה במתלוננים בכל חלקי גופם, באמצעות הקרשים והמקלות שהיו בידם. בהמשך, התמקדו הנאשמים במיוחד בסאלם. הם היכו אותו בחוזקה, ואף נטלו אבנים שהיו בסמוך, והיכו באמצעותם בראשו, עד שזה נפל על הכביש כשהוא זב דם ומחוסר הכרה. עד הגשת כתב האישום, עדיין היה סאלם מאושפז ביחידה לטיפול נמרץ, כשהוא מחוסר הכרה ומונשם. שני המתלוננים האחרים נפגעו גם הם כתוצאה מן המכות: למופיד נגרמו שברים בשתי ידיו, ולמחמוד נגרמה נפיחות ורגישות באזור החזה הקידמי.

ביום 17.1.99 נענה בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא י' אברמוביץ) לבקשת המדינה, והורה על מעצרם של חמשת הנאשמים עד תום ההליכים. בית המשפט קמא קבע, כי יש בידי התביעה תשתית ראייתית לכאורית לפיה כל חמשת הנאשמים היו מעורבים באירוע שתואר בכתב האישום. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי מאחר שמדובר באירוע מתוכנן ויזום, בעקבותיו נפגע קשות סאלם, ונגרמו חבלות של ממש למופיד ולמחמוד, קמה חזקת המסוכנות נגד כל הנאשמים. כן קיים חשש כבד ורציני של השפעה על עדים, בהתחשב בכך שכל המעורבים הם בני אותו כפר. לאור כל זאת, הורה בית המשפט קמא על מעצרם של העורר וארבעת הנאשמים האחרים עד תום ההליכים.

האישום המיוחס לכל הנאשמים הוא חמור ביותר, הפגיעה בסאלם היא אכזרית וקשה, ורק בדרך נס לא קופחו חייו.

בא-כוח העורר טען בפניי, כי אין בחומר החקירה ראיות לכאורה להפללת מרשו, והדגיש בין היתר, את העובדה שאחד המתלוננים, מופיד, אשר תיאר את התקיפה סמוך מאד לאירוע ביום 2.12.98, מסר את שמותיהם של התוקפים, ולא הזכיר באותה הודעה את שמו של העורר. רק בהודעה מאוחרת מספר ימים אחר-כך, ביום 6.12.98, הוסיף מופיד את שמו של העורר.

בחנתי את חומר הראיות כולו, ואינני רואה לקבל את הטענה כי אין ראיות לכאורה כנגד העורר. מבלי לפרט את הראיות כולן, די אם אזכיר, כי המתלונן השני, מוחמד, הזכיר את השתתפותו של העורר בתקיפה עוד בהודעתו הראשונה במשטרה ביום 2.12.98. להודעתו זו מצטרפות ראיות נוספות. הנה כי כן, יש בראיות שבחומר החקירה, כדי להקים כנגד העורר את חזקת המסוכנות כמשמעותה בסעיף 21(א)(1)(ב)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו1996-.

על אף קיומה של עילת מעצר עקב חזקת המסוכנות שקמה, הגעתי למסקנה כי ניתן להסתפק בעניינו של העורר בחלופה, שיהיה בה כדי להשיג את מטרת המעצר. זאת בהתחשב בשני טעמים: ראשית, עוצמת הראיות המסבכות את העורר בסכסוך עם סאלם ובמעורבות בפציעתו הקשה, נראית על פניה פחותה ממעורבותם של המבצעים הנוספים. שנית, כעולה מבקשת המעצר עד תום ההליכים שהוגשה על-ידי התביעה וכן מעיון בתיק המשטרה, אין לעורר עבר פלילי.

צירופם של נתונים אלה תומך באפשרות שניתן להסתפק בחלופה למעצר, כדי להבטיח מפני הסכנה הנשקפת מהעורר.

אשר על כן, החלטתי לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר ממעצרו, ובלבד שישהה בתנאי מעצר בית מלא, מחוץ לכפר מגוריו, בפיקוח הולם. בנוסף לכך, יפקיד העורר ערבות במזומן בסך 20,000 ש"ח, וערבות צד ג' בסך של 50,000 ש"ח, להבטחת התייצבותו במשפט. העורר יימנע מליצור כל מגע עם עדי התביעה ועם יתר הנאשמים במשפט.

הערר מתקבל בזה, והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי בנצרת כדי שיקבע את המקום בו ישהה העורר במעצר בית, ואת תנאי הפיקוח להנחת דעתו.