בש"פ 10224/09 יצחק חזות נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בעמ"ת

8163-12-09 (השופטת ז' בוסתן) לדחות את הערר על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא בת"פ 5286-12-09 (השופטת ר' קרלינסקי ) ולאשר את שחרור העוררים בתנאים שנקבעו.

נגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם השתתפות בהתקהלות אסורה לפי סעיף 151 ל חוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן 'החוק') והפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק. מכתב האישום עולה כי העוררים התקהלו ביום 2.12.09 בפתחו של שביל הגישה לבית ראש יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי באיו"ש , העוסק בימים אלה ביישום החלטת הממשלה בנוגע להקפאת הבנייה בשטחי יהודה ושומרון. זאת, "למטרה משותפת... באופן שנתן לאנשים בסביבה יסוד סביר לחשוש כי יעשו מעשה שיפר את השלום, או שבעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר את השלום". אחד מהעוררים החזיק שקית ניילון שקופה ובה עלונים בגנות פעולותיו של עובד הציבור במסגרת תפקידו. למרות שהשוטר שהוזעק למקום הורה לעוררים לעזוב את המקום תוך 5 דקות והודיע להם כי הם מקיימים התקהלות לא חוקית – סרבו העוררים לעשות כן. בשל כך, עוכבו העוררים בתחנת המשטרה באריאל. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים או לחילופין על הרחקתם מאיו"ש .

בית משפט השלום בכפר סבא (ת"פ 5286-12-09 ות"פ 5296-12-09) קבע כי יש לאזן בין שני אינטרסים: חופש הביטוי ופרטיות עובדי הציבור. מחד גיסא, צוין כי להתקהלותם של העוררים לא נלוו מעשי אלימות או מעשים שבהם יש להקים יסוד לכך. מאידך גיסא, התבקשו העוררים להימנע מהמשך ההתקהלות, העלולה להפוך לאורך זמן להפרעה של ממש לסדר הציבורי. בית משפט השלום הורה על שחרורם של העוררים בתנאי שיורחקו לשלושה חודשים מהישוב פדואל , יפקידו סך של 500 ₪ כל אחד ותחתמנה התחייבות עצמית וערבות צד ג' לגבי כל אחד מהם. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה לעבירת התקהלות אסורה, בשל קיומו של יסוד סביר לחשש שהמתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום או שבעצם התקהלותם יעוררו אחרים להפר את השלום. לעניין עבירת הפרעה לשוטר במילוי תפקידו הסתמך בית המשפט המחוזי על דו"ח הפעולה של השוטר שהוזעק למקום. צוין כי העוררים אינם מתגוררים בישוב פדואל וכן שלא נטען כי קיים צורך מיוחד שלהם להגיע ליישוב. בנסיבות אלה, הוחלט שהפגיעה בחירותם של העוררים מינימאלית ויש בה להבטיח את פרטיותו של עובד הציבור כמו גם את שלומו של הציבור.

2.

בערר דנא טוענים העוררים כי הם אינם סבורים שתנאי השחרור שנקבעו "מכבידים באופן מיוחד על שיגרת יומם". ברם, עניינם "עקרוני". לשיטתם, המשיבה בחרה לפגוע בהם ובחירויותיהם לחופש תנועה ולחופש ביטוי ומחאה. עררם, אפוא, מכוון כלפי הקביעות לפיהן קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר ביחס לעבירות המיוחסות להם. הם סבורים כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי מתעלמות מהיותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית שחופש הביטוי הוא אחד מסממניה המהותיים. אין דין משמרת מחאה מתמדת ולאורך חודשים מרובים ודין משמרת מחאה קולנית בשעת לילה כדין חלוקת כרוזים ביישוב של עובד ציבור. מיקום ההפגנה במקום אחר, דוגמת משרדי המנהל האזרחי, אף אינו אפקטיבי לשיטתם. העוררים קוראים לפרש בצמצום את עבירת ההתקהלות האסורה לאור עקרונות היסוד של חופש הביטוי והמחאה. לדבריהם, לא הרימו קול או יד. רק קיומה של "וודאות קרובה" להפרת השלום יצדיק את סיכולו של חופש הביטוי וזו אינה מתקיימת, לטענתם, במקרה דנא . הם גורסים שגם אם שוטר מורה לעזוב מקום אין האזרח חייב בציות עיוור ושהוראת השוטר לעוררים הייתה בגדר הוראה בלתי חוקית. בנוסף, נטען כי אין להרחיב את גבולות פרטיותו של עובד הציבור לכלל עירו ומקום מגוריו. בא כוחם של העוררים ציין בפניי כי מרשיו אנשים נורמטיביים. משכך, הם מבקשים לבטל את תנאי השחרור שהושתו עליהם כמתואר.

מהעבר האחר, טוען בא כוח המשיבה כי קיימת עילת מעצר עקרונית נגד העוררים נוכח הסיכון לביטחון הציבור ויצירתה של הטרדה מאיימת כלפי עובדי ציבור מסוימים. לשיטתו, הזכות לפרטיות והזכות לחופש ביטוי הינן זכויות שוות ערך. מקום בו עסקינן בהפגנה מול ביתו של אדם, מדובר בקהל שבוי ולכן אין לאפשר פגיעה זו בפרטיות. המשיבה אף הצביעה על התרחבותה של תופעת הטרדתם של עובדי ציבור.

3.

אכן, הסוגיה המשפטית המתעוררת בערר נוסעת על ציר המתח בין חופש הביטוי והמחאה לבין פרטיותו של עובד ציבור. פרט לכך שהזכויות המתחרות אינן אבסולוטיות, יש להציג בפני בית המשפט תשתית עובדתית בהירה לשם הכרעה במחלוקת המשפטית במקרה הקונקרטי. תשתית שכזאת אינה בנמצא.

הסנגור מחה נגד השימוש בסעיף 151 לחוק. לתפישתו, יש להאשים אדם בביצוע עבירה זו בנסיבות אחרות מאלה שהתקיימו במקרנו. בא כוח המדינה הודיע במהלך הדיון כי בכוונת המדינה לשקול מחדש באיזה סעיף ראוי לעשות שימוש במקרים כגון דא.

ברם, העוררים הואשמו לא רק בעבירה של התקהלות אסורה, אלא גם בהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. זוהי עבירה שיסודותיה ברורים יותר והעובר עליה עלול ליצור עילת מעצר נגדו. שאלה נפרדת היא האם התקיימה עילת מעצר בנסיבות תיק זה. באשר לכך, אין זה ברור מדוע ובאיזו עוצמה הפריעו העוררים לשוטר ומה היה המצב בשטח. לכאורה, העוררים לא פעלו על פי הוראות השוטר ועקב כך עוכבו על ידי שוטרים. המצב האמור הוביל לקביעת האיסור להיכנס ליישוב פדואל משך תקופה של 3 חודשים. שוב, מתעוררות שאלות משפטיות של סמכות שוטר לעכב מצד אחד והזכות להתנגד לעיכוב מצד אחר. עדיין, התשתית העובדתית לוקה בחסר ולא התקיים דיון בסוגיה זו בערכאות הקודמות. יודגש שבית משפט זה אינו דן בשלב הנדון בשאלה האם עברו העוררים עבירה אם לאו, אלא בשיקול הדעת ובסמכות המוקנים למשטרה ולבית המשפט על רקע התנהגותם לכאורה של העוררים. זאת, כאשר התמונה העובדתית אינה ברורה. עוד יודגש כי סוגיות משפטיות שנטענו בהליך בפניי לא נטענו בבתי משפט השלום והמחוזי. נוכח החסר הכפול – בעובדות ובטענות – ייתכן שהיה מקום להחזיר את התיק להמשך דיון בפני שופט המעצרים בבית משפט השלום. ברם, נוכח טענות הצדדים והאמור בכתב האישום, נראה לי שהדרך המועדפת מבחינה מעשית היא להגיע להכרעה כבר בשלב זה.

סוף דבר. בהתחשב בתיאור העובדתי שהוצג, הערר מתקבל באופן שאיסור הכניסה למקום יהא בתוקף תקופה של 45 יום ולא 90 יום כפי שנקבע. התוצאה היא שתוקפו של הצו פג היום. בכך, אין משום הבעת עמדה עקרונית באשר לאורך התקופה וטיב התנאים שנקבעו. מכלול הנסיבות – לרבות היעדר הבהירות ביחס לעובדות והנטל הראייתי הרובץ על התביעה בשלב זה – מלמד כי בכל מקרה די בכך. טוב עשתה המדינה בהצהירה כי היא מוכנה לשקול את מדיניותה ביחס לסעיף 151 לחוק. יש לקוות כי אף בירור זה יתרום לבהירות ההליך. ניתן להניח שבחינת אשמתם של העוררים תיבדק במסגרת ההליך העיקרי.

4.

הערר מתקבל בהתאם לאמור.