בש"פ 1024/01 מוחמד עגראמה נ. מדינת ישראל

ביום 12.12.2000 הוגש כתב אישום נגד העורר לבית המשפט השלום בירושלים, המייחס לו עבירות של גניבת רכב, פריצה לרכב בכוונה לבצע פשע, חבלה במזיד וכניסה לישראל שלא כחוק. על פי הנטען בכתב האישום, התפרץ העורר, יחד עם שניים אחרים, לשני כלי רכב. לאחר הפריצה גנבו השלושה את כלי הרכב. המעשים בוצעו בעת שהעורר שהה בישראל שלא כדין. עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית משפט השלום נענה לבקשה, ועל החלטה זו ערר בא כוח העורר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' גל) דחה את הערר. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בא כוח העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה. עם זאת, הוא טוען כי חלקו של העורר בביצוע העבירות היה קטן ביחס לחלקם של שני האחרים והצטמצם לנהיגה ברכב הגנוב לאחר הגניבה, בעוד שאין כל ראיה לכך שנטל חלק בפריצה לרכבים וגניבתם. לטענתו, בית המשפט המחוזי ייחס משקל רב מדי לעובדה כי העורר אינו תושב ישראל, ולעובדת היותו תושב "שטח B ". עוד ציין בא כוח העורר את גילו הצעיר - בן 20, ואת העובדה כי אין לעורר עבר פלילי. בא כוח העורר הוסיף וטען כי יש לתת משקל לעובדה שהעורר הוא שמסר למשטרה את זהותם של שני שותפיו למעשים. לטענתו, ניתן להסתפק בעניינו של העורר בקביעת חלופה למעצר. באת כוח המדינה הדגישה בפניי את הנסיבות המיוחדות של המעשים המיוחסים לעורר, המעידות על המסוכנות הנשקפת ממנו: העובדה כי מדובר בעבירות שבוצעו בחבורה וכי תפיסתו התבצעה תוך כדי מרדף אחר שיירת המכוניות הגנובות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות. אכן, צודק בא כוח העורר כי מקום מגוריו של העורר בשטחי הרשות הפלסטינית אינו מהווה עילה למעצרו. אולם, נסיבה זו עשוייה, בין היתר, להוות שיקול אחד מכלל השיקולים הרלוונטיים בעת בחינת השחרור בתנאי חלופה.[ראו לדוגמא: בש"פ 9193/99 מדינת-ישראל נ' בורהאן ואח' (לא פורסם)]. בענייננו, בהצטרף הנתון בדבר מקום מגוריו של העורר לנסיבות ביצוע העבירות, נראה כי אין בחלופה כדי להשיג את מטרת המעצר. מבלי להביע עמדה באשר לחלקו היחסי של העורר בעבירות - עניין אשר יוכרע במשפטו, השתכנעתי כי הראיות לכאורה מצביעות על מעשים שנעשו מתוך תכנון מראש כאשר לכל אחד מחברי הקבוצה היה תפקיד בביצוע. החבורה תכננה לגנוב רכבים מתחומי מדינת ישראל ולהבריחם אל מחוץ לגבולות המדינה. בהתחשב במכלול הנסיבות האמורות לעיל, לא השתכנעתי כי יש מקום שאתערב בשיקול דעתן של שתי הערכאות הקודמות, אשר הורו על מעצרו של המשיב.

אוסיף עוד, כי התרשמתי שניתן יהיה לסיים את הדיון בתיק בהקדם, כיוון שהתיק קבוע להוכחות למועד קרוב ביותר, בראשית חודש מרץ. יש לעשות כל מאמץ ששמיעת ההוכחות תסתיים בקרוב.

אשר על כן, דין הערר להידחות.