בש"פ 10248/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 17.12.09 (השופטת צ' צפת) להורות על מעצרו של העורר עד סיום ההליכים המשפטיים נגדו בב"ש 21604/09.

כתב האישום נגד העורר מכיל שבעה אישומים, שהמשותף להם ביצוע עבירות כלפי בני משפחה. העורר הוא בן זוגה של הנפגעת לכאורה, אמם של חמישה קטינים שהגדולה בהם ילידת אוקטובר 1991 והקטנה ילידת אוקטובר 1997. בין השנים 2001 ועד מחצית שנת 2009 התגורר העורר יחד עם הקטינים ואמם. העבירות השונות המיוחסות לו משתרעות על פני כל התקופה האמורה וכוללות: אינוס, ניסיון לאינוס, ניסיון למעשה סדום, מעשים מגונים והתעללות בקטין – כלפי הקטינה ילידת 1991 בין השנים 2002-2004; התעללות בקטין, תקיפת קטין, תקיפה ואיומים לגבי הקטינה האמורה בשנים 2003 ו-2005; התעללות בקטין ותקיפת קטין בנסיבות מחמירות כלפי קטין יליד 1992 בין השנים 2001-2009; מהלך תקופה זו התעללות ותקיפה כלפי קטינה ילידת 1994; התעללות כלפי כל הקטינים במהלך התקופה בה שהה העורר בבית אמם ותקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה לביצוע העבירות האמורות וכי אין מקום לחלופות שהוצעו – מעצר בית סמוך למקום מגוריהם של האם והקטינים ופיקוח בישיבה. זאת, לאחר קבלת תסקיר בעניינו. צוינו "רמת הסיכון הגבוהה" וכן העובדה כי בישיבה מתגוררים קטינים ושאין היכרות אישית בין העורר לבין הרב המשגיח. בדיון בפניי טען הסנגור כי קצין המבחן לא הבין נכון את רב הישיבה ושעבירות המין פסקו לפני כשש שנים. באת כוח המדינה סמכה ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי.

2.

לאחר שמיעת הצדדים ועיון בחומר נחה דעתי כי דין הערר להידחות. כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי, עדויות הקטינים מהוות בסיס לקיומן של ראיות לכאורה. ראיות אלה, מקבלות חיזוק אחת מרעותה וגם מעדויות מטעם אנשים המצויים מחוץ למעגל המשפחתי, כגון חברתה של אחת הקטינות, שראתה סימני אלימות על גופה וכן עדות מורה בבית הספר לגבי הקטין. הסנגור התייחס לקיומן של סתירות מסוימות בין עדויות הקטינים, אך לא מצאתי בהן ממש. בית משפט קמא אף קבע כי ישנן ראיות למכביר נגד העורר. עילת המעצר ניצבת על מכונה בעוצמה רבה. באשר לחלופה, לפיה יישאר המשיב בישיבה תחת פיקוח, בחן שירות המבחן את העניין וחיווה דעתו כי מדובר ב"רמת סיכון גבוהה לחזרה להתנהגות פורצת גבולות ואלימה". זאת, כאמור, נוכח העובדה כי במקום מתגוררים קטינים ושהרב המשגיח אינו מכיר את העורר ואף הודיע כי הישיבה אינה מקבלת לשורותיה "אנשים שנעצרו על רקע עבירת מין". גם אם אקבל את טענת הסנגור – ולא מצאתי בסיס לכך – לפיה נפלה אי הבנה מסוימת בין עורך התסקיר לבין נציגי הישיבה, מן הדברים עולה בכל זאת כי המקום, מוסד חינוכי לקטינים, אינו נועד להתמודד עם פיקוח על נאשם המורשע בביצוע עבירות כלפי קטינים. באשר לחלופת מעצר הבית, סמוך למקום מגוריהם של האם והקטינים – מקובלת עליי גישת קצין המבחן, לפיה חלופה זו אינה ראויה נוכח ההיכרות רבת השנים בין העורר לבין הקטינים. הסנגור טען כי הקטינים לומדים בפנימייה, אך כמובן שהם גם מתגוררים בבית אמם ימים רבים במהלך השנה. יצירת המרחק בין העורר לבין הקטינים ואמם חיונית לשם הפגת כל חשש ליצירת קשר ביניהם.

3.

לא מצאתי מקום להיעתר לערר, אשר נדחה בזאת.