בש"פ 1026/03 מנסור ראני נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין באשמת ביצוען של העבירות הבאות: חבלה בנסיבות מחמירות, בריחה ממשמורת ואיומים. תמציתן של העובדות שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי הן, שביחד עם אחרים הוא תקף בני זוג בעיר טירה, עקב כך שאלה הצטלמו לקלטת פורנוגרפית. התקיפה התרחשה בחודש דצמבר 2002 בשעת צהריים, והיא החלה מול חזיתו של בנק אליו הגיעו המתלוננים למשוך כסף. בשלב כלשהו נמלט המתלונן, וכאשר הגיע לסביבת עסקו של העורר, יצא זה האחרון כשהוא מצויד בבקבוק זכוכית והחל להכות את המתלונן בחוזקה על ראשו, ובהמשך גם ניסה לחנוק אותו. כן נטען, שהעורר נמלט מידיהם של שוטרים שהגיעו לזירה ועצרו אותו.

המשיבה עתרה למעצרם של העורר ושותפו עד תום ההליכים, ואף שבית משפט קמא מצא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחתו של כתב האישום, הוא החליט להסתפק בחיוב העורר לשהות במעצר בית בקלנסאווה. אותה החלטה ניתנה בתאריך 1.1.03, ובטרם יבשה עליה הדיו, הוגשה בקשה לעיון חוזר שמטרתה להתיר לעורר לחזור לטירה למעצר בית חלקי בבית הוריו, וכן לאפשר לו לצאת לעבוד בעסקו בין השעות 07:00-19:00.

השופט המלומד של בית המשפט המחוזי סבר כי הבקשה החדשה שהונחה בפניו מהווה למעשה ערר על החלטת המעצר הראשונה, הואיל ולא חל שינוי כלשהו בימים שחלפו אשר הצדיקו עיון מחדש באותה החלטה. השקפה זו מקובלת עלי לחלוטין. ההצעה לחלופת מעצר בעניינו של העורר באה מפיו של בא כוחו, כאשר ביקש במהלך הדיון בבקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, להסתפק בכך ששולחו יהא נתון במה שהוגדר כ"מעצר בית מוחלט" בביתו של מר נשף עבד אלקאדר (ראה עמוד 7 לפרוטוקול הדיון מיום 1.1.03). מכאן המסקנה המתבקשת, שהבקשה הנוכחית נועדה לרוקן את החלטת בית המשפט הראשונה מתוכנה, ולסכל את המנגנונים שנקבעו כדי למנוע את סכנתו של העורר, בעיקר למתלונן ובת-זוגו. בנסיבות אלו אינני סבור כי הוכחה עילה להתערבותי בהחלטה נושא הערר, ועל כן דינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.