בש"פ 1027/02 שי בן צבי בלזר נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 3.1.02 נהג העורר במונית בשדרות שאול המלך בתל-אביב, כאשר מאחוריו נהג מר מוריס אמון (להלן: המנוח) באוטובוס. משעצר העורר בתחנת אוטובוס, צפר לו המנוח צפירות ממושכות כדי שיפנה את התחנה ומשלא עשה כן עקף את העורר. כאשר הגיעו שניהם לרמזור, יצא העורר מרכבו דפק על דלת האוטובוס וצעק על המנוח. לאחר מכן, המשיך העורר לנסוע בעקבות האוטובוס עד לתחנה הסופית במסוף 2000 (תחנת רכבת "צפון"), שם החנה העורר את המונית בסמוך לאוטובוס, עלה על האוטובוס והחל להכות את המנוח בראשו בעודו יושב על כיסא הנהג. העורר גרר את המנוח מחוץ לאוטובוס והמשיך להכותו בראשו ובבטנו, ולאחר שהמנוח נפל אף החל לבעוט בו בראשו ובגופו. רק לאחר שעוברי אורח שנקלעו למקום משכו את העורר מן המנוח חדל העורר ממעשיו. על יסוד אירועים אלה, ייחס כתב האישום לעורר עבירת הריגה.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי (השופט צ' גורפינקל) נעתר לבקשה. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בטיעוניו המפורטים, בכתב ובעל-פה, טען בא-כוח העורר, בעיקר כנגד העדרן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לעורר, הריגה, ובעיקר להעדר היסוד הנפשי של מודעות מצד העורר לאפשרות כי מעשיו יביאו לתוצאה הקטלנית. לטענתו, מדו"ח הנתיחה של המנוח עולה כי העורר לא גרם לו חבלה קשה, וכי סיבת המוות הייתה מחלת הלב שממנה סבל המנוח, ואשר לה העורר לא היה מודע. בשאלת המסוכנות, טען הוא, כי לעורר אין כל עבר פלילי, ועל כן, היה מקום לשקול חלופות מעצר. החלופה שהוצעה על ידו היא מעצר בית מוחלט בבית אמו ותחת פיקוח בני משפחתו. בא-כוח המדינה טען מצדו, כי התנהגותו של העורר הייתה אלימה ביותר, וכי המכות שהנחית על המנוח היו מבחינה אובייקטיבית מכות קטלניות, ולכן חזקה על העורר כי היה מודע לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. עוד טען הוא, כי לעורר יש עבר אלים, גם אם עבר זה לא הגיע כדי הרשעות פליליות.

שקלתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה המשפטית של קיומה או העדרה של מודעות אצל העורר לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. שאלה זו תיבחן בבית המשפט קמא, ובמסגרת הדיון מטבע הדברים יוצגו הראיות הרלוונטיות. אולם, גם אם לא תוכח המודעות הנדרשת לעבירת ההריגה, ועל כך איני מביעה כל דעה, אין ספק כי ההתנהגות המיוחסת לעורר, גם ככל שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, היא עבירה פלילית חמורה. מעשי בריונות, ובמיוחד מעשי בריונות על רקע של סכסוכים בין נהגים, הם נגע חמור שפשה בחברה שלנו ויש מקום לבער אותו מן השורש. אין ספק כי אם יורשע העורר בבית המשפט קמא, ינתן משקל הולם לחומרת המעשים בעת גזירת עונשו. עם זאת, בבואנו לבחון את שאלת המעצר בטרם הרשעה, השאלה המרכזית שאותה עלינו לבחון היא, האם שחרורו של העורר מסכן את הציבור או מקים חשש לשיבוש הליכי משפט או להתחמקות מהדין. במקרה דנן, נראה כי חשש כזה אינו עולה כדי רמה המצדיקה מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. על אף שיש סימנים מעברו של העורר כי הוא נוטה למעשי אלימות, אין לו כל הרשעה פלילית, והוא ובני משפחתו מקיימים אורח חיים נורמטיבי. בנסיבות אלה נראה כי הרחקתו של העורר מן הכבישים ומעצרו במעצר בית מלא, יכול להוות חלופת מעצר הולמת בנסיבות הקיימות.

אשר על כן, דין הערר להתקבל, במובן זה שהעורר יוחזק במעצר בית מלא בבית אימו, לאחר שייקבע מי מבני משפחתו יהיה המתאים לפקח על כך שהעורר יישאר במעצר בית מלא ולאחר שייקבעו תנאים של ערובות כספיות הן של העורר והן של צד ג', להבטחת התייצבותו למשפט.

אשר על כן יוחזר עניינו של העורר לבית המשפט המחוזי לשם קביעת התנאים האמורים לחלופת המעצר.