בש"פ 10272/08 אליהו ואנונו נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט מ' יפרח ) מיום 18.11.2008 במסגרתה נדחתה השגתו של העורר על החלטת בית משפט השלום בכפר-סבא בעניין התנאים המגבילים שהושתו על העורר מאז חודש ינואר 2008.

1.

ביום 17.1.2008 הוגש נגד העורר ונאשם נוסף (להלן: השותף ) כתב אישום המייחס להם עבירות של התפרצות לרכב בצוותא [סעיפים 413ו + 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )], גניבה מרכב בצוותא (סעיפים 413ד + 29 לחוק העונשין), חבלה במזיד בצוותא (סעיף 413ה לחוק העונשין) והחזקת מכשירי פריצה בצוותא (סעיפים 413ז + 29 לחוק העונשין). בד בבד הוגשה בקשה למעצרם של העורר והשותף עד תום ההליכים.

על פי עובדות כתב האישום העורר והשותף התפרצו לרכב שחנה בסמוך לבית העלמין ברעננה, שברו את חלון דלת הרכב, נכנסו לתוכו וגנבו ממנו תיק ובו מחשב כף יד, משקפיים, ארנק ובו 50 ₪, ארבעה כרטיסי אשראי וחפצים ומסמכים נוספים. עוד נטען בכתב האישום כי העורר והשותף החזיקו במצתים/מבדדים המשמשים לשם פריצה לרכב וכן במחשב כף היד שנגנב מהרכב כאמור לעיל.

2.

ביום 22.1.2008 קבע בית משפט השלום כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לנטען בכתב האישום וכן קבע כי אין כל חלופת מעצר בעניינו של העורר והשותף בשל עברם הפלילי המכביד. העורר עצמו הורשע מספר פעמים בעבר בעבירות דומות לאלה נשוא כתב האישום. לפיכך, נעצרו השניים עד תום ההליכים נגדם.

3.

ביום 27.1.2008, בהסכמת המשיבה, שוחרר העורר ממעצר נוכח מצבה הקשה של אמו שנפצעה אנושות בשריפה שפרצה בביתה. ביום 10.4.2008, לאחר שהתברר כי העורר לא הפר את אמון בית המשפט, עוגנו תנאי שחרורו לחלופת מעצר בהחלטת בית משפט השלום, לפיה העורר ישוחרר למעצר בית בפיקוח חברתו לחיים או אמה, ואף הותר לו לשהות מחוץ לבית בין השעות 18:00-21:00 בפיקוח הערבה.

4.

ביום 12.2.2008 ביקש סנגורו של העורר כי המשיבה תבצע איכון טלפוני מסוג "סריקת תדרים" למכשיר הסלולארי של העורר במטרה להוכיח כי העורר לא היה במקום ההתפרצות ביום ובשעה הרלוונטיים. ביום 13.3.2003 הודיעה המשיבה לבית המשפט כי המשטרה לא תבצע השלמת חקירה בשל העלויות הגבוהות הכרוכות בכך.

5.

ביום 17.2.2008 קיבל בית המשפט המחוזי בתל-אביב את טענתו של השותף בדבר חולשת הראיות לכאורה (לאור טענתו כי אין באיכון הטלפוני בבחינת ראייה מספקת בכדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים), ולאחר שהתקבל תסקיר שירות מבחן שוחרר השותף ממעצר. ביום 18.5.2008, בהסכמת המשיבה, נמחק כתב האישום נגד השותף. יחד עם זאת, כתב האישום נגד העורר נותר תלוי ועומד.

6.

המשך שמיעת ההוכחות בעניינו של העורר קבוע ליום 25.1.2009, לאחר שדיון זה נדחה פעמיים, פעם לבקשת העורר ופעם לבקשת המשיבה.

7.

העורר פנה לבית משפט השלום בבקשה לבטל את תנאי מעצר הבית שהושתו עליו נוכח העובדה שמצא עבודה. בית משפט השלום הורה, ביום 28.10.2008, על התייצבות המעסיקה המוצעת בבית המשפט, כדי ליטול אחריות הפיקוח על העורר. ערר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי נדחה תוך שנקבע כי אין זה ראוי, לפי שעה, להקל את תנאי השחרור של העורר. הטעמים שעמדו ביסוד החלטתו של בית המשפט המחוזי הם: המסוכנות הנשקפת מהעורר הנובעת מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, עברו הפלילי והמסוכנות בהתרת העבודה המבוקשת - שליחויות עבור משרד נסיעות - ללא פיקוח, שעה שמדובר באדם המיומן בפריצות לכלי רכב. אמנם העורר לא הפר את תנאי מעצר הבית בהם הוא נתון, אולם השקלול הכולל של הנתונים מחייב, לדעת בית המשפט המחוזי, את דחיית הבקשה. על כך הערר שלפניי.

8.

טענות העורר, הן בכתב הערר והן בדיון שלפניי, התמקדו בשלוש אלה: ראשית, חוסר ההיגיון - לשיטת העורר - במחיקת כתב האישום נגד השותף, דבר שמשליך גם על האישום נגד העורר אשר מואשם בביצוע עבירות בצוותא עם השותף; שנית, חולשת הראיות בכל הנוגע להאשמת העורר בהתבסס על חזקה תכופה של רכוש החשוד כגנוב; ושלישית, תנאי מעצר הבית של העורר.

9.

לטענת ב"כ העורר, עו"ד א' בניה, הראיות אשר קשרו את השותף לעבירות נשוא כתב האישום (איכון של מכשיר הטלפון של השותף שהצביע על הימצאותו במקום ובשעת הפריצה נשוא כתב האישום) הן למעשה אותן ראיות שקושרות לכאורה את העורר לעבירות אלה, ולכן אותו שיקול שהביא למחיקת כתב האישום נגד השותף מחייב את מחיקת כתב האישום גם נגד העורר. זאת ועוד, עו"ד בניה ציין כי על המדינה היה לפעול להשלמת חקירה (כלומר איכון מכשיר הטלפון של העורר) מיד לאחר האירוע, שכן כיום לא ניתן לבצע איכון בדיעבד (טענה זו נתמכה במכתב מיום 10.12.2008 של חברת מירס תקשורת בע"מ שהוגש לעיוני). לטענת העורר, החלטתה השרירותית של המשיבה למחוק את השותף מכרסמת באופן משמעותי בראיות נגד העורר באופן שנשללת כל עילת מעצר בעניינו.

10.

אשר לטענת המשיבה כי האישום נגד העורר מתבסס על "כלל החזקה התכופה" ביחס למחשב כף יד שנגנב מהרכב ונמצא ברשות העורר, טוען עו"ד בניה כי מדובר במכשיר קטן ונייד העובר מיד ליד בתכיפות ולכן לא ניתן להחיל עליו כלל זה בנסיבות דנן. לטענת העורר, מכשיר זה נרכש על ידו יום לפני תפיסתו תמורת 200 ₪. בנוסף, בהתייחס לכלי הפריצה שנמצאו לכאורה ברכבו של העורר, טוען עו"ד בניה כי לא נעשתה כל בדיקה ואין כל טענה שאכן הרכב של המתלוננת נפרץ באמצעות מצתים אלה או אחרים.

11.

בהתבסס על כל האמור לעיל טוען ב"כ העורר כי הראיות לכאורה נגד מרשו הן כה חלשות עד כי אין כל טעם להותיר את העורר במעצר בית מלא או להשאיר את הפיקוח עליו.

12.

טענתו השלישית של העורר מתייחסת, כאמור, לתנאי מעצר הבית. לטענת העורר, במהלך כל התקופה שבה הוא שוהה במעצר בית, הוא לא הפר את אמון בית המשפט, גם כאשר התנאים לא חייבו פיקוח מלא. העורר נמצא במצב נפשי קשה עקב מעצר הבית ועקב פטירתו של אמו. זכותו של העורר לצאת ולהתפרנס, והחלטת בית המשפט המחוזי מונעת ממנו זכות זו. עו"ד בניה עמד על הקושי שיש באיתור מעביד שיסכים לערוב לאדם בעל עבר פלילי.

13.

ב"כ המשיבה, עו"ד ש' כהן, טען כי ההחלטה על מחיקת כתב האישום נגד השותף פועלת דווקא לרעת העורר. לדבריו, ישנן דווקא ראיות לכאורה לחובת העורר, שלא בהכרח היו קיימות לעניין השותף. כך, למשל, הרכב שבו נתפסו העורר והשותף ובו נמצאו מכשירי פריצה היה בשימושו הבלעדי של העורר במשך חמישה חודשים. בנוסף, העורר שינה את גרסותיו בנוגע למחשב כף היד שנמצא ברשותו: תחילה טען כי המכשיר שלו; לאחר מכן טען כי הוא שייך לצד שלישי; ולבסוף חזר בו שוב וטען כי רכש את המכשיר תמורת 200 ₪ (על אף שמדובר במכשיר שעלותו כ-3,000 ₪). ראיה נוספת לחובת העותר היא עברו הפלילי והרשעות קודמות במעשים דומים (פריצות לכלי רכב במגרשי חנייה של בתי עלמין). בנוסף, העורר והשותף נתפסו כשהם מציצים לחלונות של רכבים בבית עלמין. עו"ד כהן הוסיף כי התיק נמצא בשלב מתקדם של הליך ההוכחות (אין מדובר בתיק מורכב עם עדים רבים). בנוסף הצביע עו"ד כהן על עברו הפלילי העשיר של העורר בעבירות רכוש ואחרות - התחזות כאדם אחר במטרה להונות, החזקת מקום להימורים או הגרלות, מספר עבירות של פריצה לרכב במטרה לגנוב ומספר עבירות של גניבת כרטיסי חיוב, הונאה בכרטיס חיוב, שימוש במסמך מזויף ועבירות מרמה נוספות.

14.

שתי שאלות עיקריות מתעוררות במסגרת ערר זה. האחת, עוצמתן של הראיות לכאורה נגד העורר; השנייה, תנאי מעצר הבית של העורר. אשר לעוצמתן של הראיות לכאורה, ב"כ העורר ביקש, כדבריו, אמירה "עקרונית" בדבר חולשתן של הראיות לכאורה בתיק זה. על אף התמיהה שמעלה לכאורה מחיקת כתב האישום נגד השותף, בעוד העורר עודנו מואשם בביצוע עבירות בצוותא עמו, איני יכול לומר כי חולשתן של הראיות בתיק זה מצדיקות את שחרורו של העורר לחלוטין ממגבלות מעצר הבית בו הוא נתון.

צודק ב"כ המשיבה בטענתו כי מלבד האיכון הטלפוני (אשר בית משפט השלום סבר כי אינו משמש ראיה חזקה דיה על מנת להצדיק קיומו של כתב אישום נגד השותף) קיימות בתיק זה ראיות לכאורה נוספות, כגון העובדה שהעורר והשותף נתפסו כשהם מציצים לחלונות רכבים בבית עלמין; מציאתם של כלי פריצה ברכב ששימש את העורר; עצם הרשעותיו הקודמות של העורר במספר לא מבוטל של עבירות בנסיבות דומות עד כדי להחשיד. כמו כן, הימצאותו של מחשב כף היד ברשותו של העורר והסברו הדחוק קמעה (לאחר ששינה את גרסאותיו בעניין זה). בנסיבות אלה, ועל רקע העבר הפלילי העשיר של העורר, איני סבור כי יש מקום לשחרר את העורר לחלוטין ממגבלות מעצר הבית או לשחררו כליל מפיקוח.

15.

אשר לתנאי מעצר הבית, אין חולק בדבר הצורך של העורר להתפרנס ולמעשה המשיבה אינה מתנגדת באופן עקרוני ליציאתו של העורר לעבודה, לאחר שבמשך כשנה לא הפר את תנאי מעצר הבית בו הוא מצוי. יחד עם זאת, איני סבור כי בשלב זה ניתן לאפשר לעורר לעבוד ללא פיקוח כלשהו וללא ערבויות מתאימות. עבודה מן הסוג שהציע העורר נראית לכאורה כלא מתאימה, שכן העורר יימצא ללא פיקוח צמוד ובנוסף, מעבידתו המוצעת לא הסכימה לערוב כי העורר לא יפר - תחת פיקוחה - את תנאי השחרור. לכן סבור אני כי אם תימצא חלופה מתאימה, כלומר אם יצליח העורר למצוא מקום עבודה שבמסגרתו ניתן יהיה לפקח באופן צמוד על מקום הימצאו ובנוסף מעבידו יהיה מוכן לערוב כי בהיות העורר תחת פיקוחו לא יפר את תנאי השחרור, יוכל העורר להביא חלופה זו לבחינתו של בית משפט השלום אשר ישקול אותה בלב פתוח ובנפש חפצה.