בש"פ 10279/06 נפתלייב סטניסלב נ. מדינת ישראל

1.המשיבה הגישה כתב אישום נגד העורר ועתרה בד בבד למעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע נעתר לבקשה. מכאן הערר שבפניי.

2.כתב האישום כולל שני אישומים. באישום הראשון נטען כי העורר ביצע עבירות של הטרדה באמצעות הטלפון, פגיעה בפרטיות, איומים והחזקת סכין. באישום השני מיוחסות לעורר עבירות אלה: הטרדה באמצעות הטלפון, פגיעה בפרטיות, איומים והצתה. הרקע לכתב האישום הינו מערכת יחסים שקיים העורר במשך מספר שנים עם המתלוננת. חודשים ספורים לאחר שהשניים נפרדו הכירה המתלוננת אדם אחר (להלן: החבר החדש). על פי הנטען באישום הראשון, התקשר העורר פעמים רבות למתלוננת באמצעות הטלפון ושלח לה אף הודעות טקסט, וכל זאת לאחר שהחלה ביחסיה עם החבר החדש. העורר אף הגיע לדירה בה התגוררה המתלוננת עם אימה ועם החבר החדש. הוא החזיק בידו סכין, ולפי האמור בכתב האישום איים העורר על החבר החדש כי יהרוג אותו.

האישום השני מדבר אף הוא על הטרדות טלפוניות, שבגדרן אף קילל העורר את המתלוננת ואיים בפגיעה בה ובמשפחתה. השיא מבחינת האירועים הגיע כאשר ביום מסוים בחודש אוקטובר האחרון, הגיע העורר לדירה בה התגוררה המתלוננת. הוא שפך חומר דליק על דלת הדירה וכן על המדרגות המובילות לדירה. לאחר מכן הצית העורר את החומר הדליק, וכתוצאה מכך החלה הדלת לבעור. העורר עזב את המקום ולאחר מכן שלח הודעות טקסט למתלוננת בהם חזר ואיים לפגוע בה.

3.בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה לגבי שני האישומים. כן נקבע שקיימת עילת מעצר. בית משפט קמא החליט שאין מקום לעשות שימוש בחלופה למעצר, על אף שחלופה מסוימת הונחה בפניו. לדברי בית המשפט, הבעיה של החלופה אינה נעוצה בערבים המוצעים ובנתונים האחרים שלגבי החלופה, "אלא ביכולתו של המשיב להציב גבולות לעצמו". דבריו של בית המשפט נאמרו לאחר שהונחו בפניו שני תסקירי מעצר, ובהם אף נבדקה החלופה שהוצעה. בשני התסקירים נאמר כי השירות מתלבט באשר ליכולתה של החלופה להציב גבולות להתנהגותו של העורר. מכל מקום, בתסקירים לא ניתנה המלצה חיובית באשר לשחרור לחלופה.

4.הסניגור המלומד טען, כי אף שקיימות ראיות לכאורה בכל הנוגע לשני האישומים, הרי עוצמתן של הראיות, ככל שמדובר באישום הראשון, אינה מספקת. אף אם כך הוא, הרי ברור מתיאור הדברים כי האישום החמור מבין השניים הינו האישום השני. אישום זה כולל, כאמור, עבירה של הצתה. לגבי האישום השני אין חולקין כי קיימות ראיות לכאורה ברמה מספקת. על כן אין צורך להתייחס לטענה בכל הנוגע לעוצמתן של הראיות הנוגעות לאישום הראשון.

5.כפי שאמר בית המשפט המחוזי בהחלטתו, הגם שמדובר באדם נורמטיבי, נראה מהתנהגותו ככל שהדבר נוגע למתלוננת ולסובבים אותה, שעסקינן בהתנהגות אובססיבית. התנהגות מעין זו מצביעה על סיכון ברמה גבוהה למתלוננת ולאלה שבסביבתה, במיוחד החבר החדש. כאשר עסקינן בהתנהגות אובססיבית, חייב בית המשפט לגלות זהירות כפולה ומכופלת שעה שהוא מתבקש לעשות שימוש בחלופת מעצר. זאת, שכן גם אם תנאי השחרור קשים הם וכוללים איזוק אלקטרוני, ספק אם די בכך על מנת להבטיח את מושאי ההתנהגות האובססיבית מפני פגיעה.

מסקנתי היא כי צדק בית המשפט המחוזי בהחליטו לעצור את העורר עד תום משפטו.

6. הערר נדחה.