בש"פ 1029/05 יניב שמחון נ. מדינת ישראל

א.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט שפירא) מתאריך 24.1.05, לפיה הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

ב.(1) נגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים וכליאת שווא.

(2) על פי העובדות שבכתב האישום, לווה המתלונן מאדם ושמו קסלר 3,000 ש"ח. קסלר פנה אל הנאשמים וביקש מהם שיסייעו בידו לגבות את החוב. העוררים הפעילו על המתלונן לחץ באמצעים שונים, כנטען - לרבות על ידי מכות - ובסופו של דבר מסר להם המתלונן שטרות חוב בסכום כולל של 150,000 ש"ח. כן התחייב, כי אם לא ייפרעו השטרות ימסור להם את בית מגוריו.

ג.(1) בית המשפט המחוזי סבר, כי קיים סיכוי סביר להרשעתם של העוררים בעבירה של סחיטה באיומים, שיש בה מעצם טיבה כדי להצביע הן על מסוכנותם של הנאשמים והן על חשש להשפעה על התנהגותם של המתלונן ועדים אחרים, קרי לשיבוש. עם זאת סבר בית המשפט, כי הראיות באשר לסחיטה בכוח אינן מבוססות כראיות לעניין סחיטה באיומים.

(2) לעניין חלופת המעצר, שקל בית המשפט את נתוניהם האישיים של העוררים, אך סבר כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר לפחות עד להעדת עדי התביעה הראשיים, ולאחריה ניתן יהא, גם בלא נסיבות חדשות אחרות, להגיש בקשה לעיון חוזר. כבר ביום 25.1.05 הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, בטענה כי ישיבות ההוכחות נקבעו - לאחר דיון בפני השופט גרשון בעקבות בקשת העוררים - החל מיום 23.6.05, ובנסיבות אלה, כאשר מדובר בהמתנה של חמישה חודשים, יש מקום לעיון חוזר בהחלטה ולשחרורם של העוררים לחלופת מעצר. בית המשפט סבר, כי אין בנתונים שהוצגו בפניו כדי להוות נסיבה חדשה המצדיקה קיומו של עיון חוזר בבקשה, בציינו כי אותו רכיב בהחלטה שבו אושרה הגשת בקשה לעיון חוזר לאחר שמיעת העדויות, הביא בחשבון את משך ההליך הצפוי.

ד.בערר נטען, כי לא התקיימו בעניין העוררים ראיות לכאורה להוכחת העבירות, וכן כי טעה בית המשפט בקבעו כי גובה שטרות החוב שבידיהם - 150,000 - מקים לרעתם ראיה לכאורה לביצוע עבירה של סחיטה באיומים, נוכח ההפרש העצום מגובה החוב המקורי. טענתם בהקשר זה, כי זוהי דרך פעולה של החייב, הדוחה את נושיו על ידי מסירת שטרי חוב גדולים יותר.

עוד מוסיפים העוררים, כי בית המשפט לא שקל את חלופת המעצר, במיוחד נוכח העדר עבר פלילי לגבי העורר 1 ועבר "ישן" של העורר 2, וכן מצבם המשפחתי.

בא כוח המדינה טען, כי בעבירות של הטלת מורא אין מקום לשקול חלופה, אלא בנסיבות חריגות, אשר לא נתקיימו במקרה דנן.

ה.עיינתי בטיעוני הצדדים, וכן בתיק הראיות כולו ובאסמכתאות שהגישו באי כוח העוררים. אכן, כמותי כשופט שפירא, התרשמתי כי ישנן ראיות לכאורה באשר לסחיטה באיומים (סעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), בראש וראשונה נוכח הפער בין החוב בפועל לבין השטרות שהוחתם עליהן המתלונן. לא שוכנעתי מהסברו של בא כוח העוררים באשר לנושא זה, וכמותי כשופט קמא, סבורני כי הראיות באשר להפעלת כוח פיסי (סעיף 427 לחוק העונשין) אינן מבוססות באותה מידה. עם זאת, הוכחה המסוכנות לכאורה, וגם שותף אני לגישתו של השופט קמא, כי עסקינן בעבירת סחיטה באיומים, אף אם אינה בכוח; התנהגות שיש בה מצג של תמימות והטומנת בחובה הטלת אימה ומורא, מצביעה על מידת המסוכנות. השאלה היא, אם יש מקום, נוכח מסוכנות זו, לחלופת מעצר; ואכן, בקובץ הפסיקה שהגיש בא כוח העוררים מצויים מקרים של סחיטה באיומים שבהם שוחררו אנשים לחלופות. עם זאת, העורר 1 הוא אדם שעיסוקו בגביית כספים, ומעבר לנושא השטרות בסכומים הגבוהים שבהם מדובר, הראיות לכאורה, גם על פי הודאתו שלו (אף מבלי שנידרש לסחיטה בכוח, שאותה הוא מכחיש), מצביעות על מסוכנות, וסוג העבירה גם מעלה חשש לשיבוש. ואולם, מאידך גיסא, עברו נקי. הרשעתו של העורר 2 היא משנת 1995. לא הייתי מתערב בהחלטת בית המשפט קמא, אילולא העובדה ששמיעת הראיות נקבעה - כאמור - לאחר בקשת הסניגוריה, לימים 23.6.05, 7.7.05 ו-13.7.05, קרי לא הרחק ממחצית השנה לאחר מעצרם של העוררים. זאת, בשעה שהשופט שפירא קבע כי ניתן יהא לפנות בבקשה לעיון חוזר ללא צורך בהצבעה על נסיבות חדשות, לאחר עדות המתלונן ובני משפחתו ואזרח נוסף הקשורים בתיק.

בנסיבות אלה עולה השאלה, אם אין כף המאזניים נעה לכיוון זכויותיהם של העוררים, והיו דברים מעולם שתקופת המתנה ממושכת לבירור הדין מילאה תפקיד בשיקולי בתי המשפט. כאמור, נתתי משקל לעברו הנקי של עורר 1 ולכך שמאז הרשעתו של עורר 2 חלף זמן רב, וכדברי בית המשפט קמא, לא נטען כי הם שייכים לעולם העברייני. לאחר השקלול, החלטתי היא - ולא בלב קל כל עיקר - כדלקמן: תהא פניה נוספת על ידי המדינה והסניגורים כאחד לבית המשפט המחוזי, לבקש כי תישמע למצער עדות המתלונן ורעייתו במהלך החודש הקרוב. אם הדבר יוסדר, תוכל הפניה לבית המשפט לעיון חוזר לעניין המעצר, ברוח החלטת השופט שפירא, להיעשות לאחר מכן. אם הפניה לא תצלח, יוזמן תסקיר מעצר שלפיו תיבחן הן המסוכנות והן האפשרות לחלופה שתכלול תנאים אשר יכבידו בבירור על העוררים באשר ליכולת לסכן את המתלונן ומשפחתו לשבש או להימלט. התסקיר יונח לפני בית המשפט המחוזי, ואדגיש כי אינני קובע כל מסמרות לעת הזאת באשר להחלטתו בעקבות זאת. הערר מתקבל, איפוא, חלקית, בהתאם לאמור.