בש"פ 10310/07 דוד הרוש נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת נ' מוניץ ) מיום 19.11.2007 בב"ש 3142/07, שבה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר, לאחר שטען כי חל כרסום משמעותי בראיות התביעה בתיק.

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס לו עבירה של אינוס לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ועבירה של מעשי סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות של 345(ב)(3) לחוק העונשין. על פי האמור בכתב האישום, בלילה שבין ה- 27.2.2007 לבין ה- 28.2.2007, עת נהג העורר ברכבו מכיוון הצ'ק פוסט לקריית טבעון, הוא הבחין ב-ו' (להלן: המתלוננת ), שעמדה באחת מתחנות האוטובוס. העורר עצר לידה והציע להסיעה ליעדה. היא נענתה ועלתה לרכבו. משהגיעו סמוך לצומת נהלל, נסע העורר לכביש עפר צדדי. המתלוננת ביקשה מהעורר שיעצור את הרכב, אך הוא נעל את דלתות הרכב והמשיך בנסיעה. לבסוף עצר העורר את הרכב, והחל להכות את המתלוננת. בשלב מסוים, אחז העורר את המתלוננת בצווארה, ואיים עליה: "אם לא תהי ילדה טובה, אני אשבור לך את הראש". לאחר מכן, אחז העורר בידו האחת בשערה של המתלוננת ובידו השניה בחפץ כלשהו שהצמיד לעינה, איים עליה לבל תזוז, שכן אז "יקרע לה את הפנים", ודרש ממנה לבצע בו מין אוראלי. המתלוננת עשתה כן. לאחר מכן, קרע העורר את אחד מכפתורי המכנסיים של המתלוננת, והחדיר את אצבעו לאיבר מינה מספר פעמים, תוך שהמתלוננת צועקת מכאב ומתחננת כי יחדל. לאחר מכן, החדיר העורר את אצבעו לפי הטבעת של המתלוננת. אחר כך שב וכפה עליה לבצע בו מין אוראלי. לבסוף, הורה למתלוננת לצאת מרכבו, ועזב את המקום. לפי הנטען, כתוצאה ממעשים אלה נגרמו למתלוננת כאבים, חבלות ופציעות בכל חלקי גופה.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 1.4.2007 קבע בית המשפט (השופט א' אמינוף ), כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה, וכי מסוכנותו של העורר מהווה עילה למעצרו. בהחלטתו התייחס בית המשפט קמא בפירוט רב לראיות לכאורה, ומצא כי יש בתיק המשטרה ראיות לכאורה המספיקות בשלב זה כדי לבסס את האישומים המיוחסים לעורר. אשר לעילת המעצר נקבע, כי נשקפת מהעורר מסוכנות כלפי הציבור בכלל וכלפי המתלוננת בפרט. עוד נקבע, כי החשש להימלטות מהדין בולט בעניינו של העורר, על רקע הרשעותיו בעבר בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית ובריחה ממעצר. נוכח כל האמור, קבע בית המשפט, כי לא ניתן להסתפק בעניינו של העורר בחלופת מעצר, והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

לאחר שמיעת עדותה של המתלוננת בבית המשפט, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בפני בית המשפט קמא (השופטת נ' מוניץ ). בבקשתו טען העורר, כי עדותה של המתלוננת גרמה לכרסום משמעותי בראיות. הטעם לטענתו היה, שבמהלך כל הודעותיה במשטרה טענה המתלוננת כי האונס התבצע בקדמת הרכב, אולם בעדותה בבית המשפט אמרה, כי עברה אל המושב האחורי של הרכב, שם השתמש העורר בסמים. העורר טען, כי שינוי זה בגרסת המתלוננת תומך בגרסתו כי התקיימה בינו לבין המתלוננת היכרות מוקדמת, וכי יחסי המין שהתקיימו ביניהם, התקיימו בהסכמה. בהחלטתו מיום 19.11.2007 קבע בית המשפט, כי לא התקיים כרסום כלשהו בראיות לכאורה, וכי ההסבר שמסרה המתלוננת לשינוי בגרסתה מניח את הדעת. משכך, דחה בית המשפט קמא את הערר. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בדיון בפניי שב וטען בא-כוח העורר, כי חל כרסום מהותי בראיות לכאורה שעמדו ביסוד ההחלטה על מעצרו של העורר, עקב שינויים בגרסת המתלוננת. לטענת העורר, התקיימה היכרות מוקדמת בינו לבין המתלוננת, שמהותה קיום יחסי מין בהסכמתה של המתלוננת תמורת תשלום של העורר. העורר גרס בחקירתו, כי על רקע היכרותם המוקדמת התפתחה שיחה בינו לבין המתלוננת בזמן הנסיעה, וכי המתלוננת עברה יחד עמו אל המושב האחורי של הרכב כדי לעשן סמים. בחקירתה במשטרה הכחישה המתלוננת בפני חוקריה כי התיישבה במושב האחורי של הרכב. לעומת זאת, לטענת העורר, בעדותה בבית המשפט הודתה המתלוננת כי סמוך לפני האירוע עברה אל המושב האחורי. לשיטת העורר, יש בכך כדי להצביע על היכרותה המוקדמת של המתלוננת עם העורר ועל כך שפעלה מרצון. לטענתו, המעבר אל המושב האחורי מביא לכרסום משמעותי של הראיות בתיק, ומחייב את השבת התיק לבית המשפט קמא לבחינה של חלופת מעצר. אשר לעילת המעצר, ציין בא-כוח העורר, כי העורר עבר תהליך שיקומי וכי למעלה מעשור לא נרשמו עבירות לחובתו. מנגד, טענה באת-כוח המשיבה, כי לא חל כל כרסום בראיות הרלוונטיות לאישומים העומדים נגד העורר. לטענתה, ככל שחל שינוי בגרסתה של המתלוננת, הרי שהחשש להודות כי השתמשה בסמים הוא שמסביר את התפתחות הגרסה ואת הטעמים שבעטיים נמנעה המתלוננת מלמסור את מלוא הפרטים מלכתחילה. עוד הדגישה באת-כוח המשיבה, כי נוכח עברו הפלילי של העורר ונוכח חומרת האישומים העומדים נגדו, המסוכנות הנשקפת ממנו כלפי הציבור וכלפי המתלוננת גבוהה. כן הוסיפה, כי נוכח חומרת העונש הצפוי להיגזר על העורר, ונוכח הרשעותיו הקודמות, בין היתר בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית ובריחה ממעצר, קם חשש מובנה כי העורר יימלט מן הדין.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות. ככל שחלו שינויים בגרסתה של המתלוננת, הרי שהם התייחסו לפרטים הנוגעים לאירועים עובר למעשה האונס ולמעשה הסדום הנטען. השינוי היחיד בגרסתה, לפי הנטען, התייחס לעניין המעבר למושב האחורי, ולעניין השימוש בסמים. המתלוננת לא חזרה בה ולא שינתה אף פרט מגרסתה ביחס לאינוס ולמעשה הסדום. לפיכך, תשתית הראיות המבססת לכאורה את האישומים הללו, וכן את תלונותיה של המתלוננת בדבר האלימות שנקט כלפיה העורר, בעינה עומדת. ראיות אלה, ובכללן התיעוד הרפואי המפורט ועדותו של נהג המונית שעמו נסעה המתלוננת לאחר האירוע, ממשיכות לעמוד, ואין בשינויים הנטענים בגרסת המתלוננת כדי להחליש את עוצמתן. משכך, סבורה אני, כי תשתית הראיות לכאורה לא קרסה, לא נסתרה ולא חל בה כל כרסום.

אשר לעילת המעצר, הרי שחומרת המעשים המיוחסים לעורר מלמדת על מסוכנותו הרבה לשלום הציבור בכלל ולשלומה של המתלוננת בפרט. זאת ועוד; עברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעות בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית ובריחה ממעצר, מקים חשש מובנה להימלטות מן הדין. גם הרשעותיו הקודמות בעבירות שונות, לרבות עבירות מין, עבירות רכוש חמורות, עבירות סמים, הסגת גבול פלילית ושוטטות למטרה אסורה, מלמדות כי העורר אינו מכבד את החוק. נוכח כל האמור, קם החשש כי העורר יימלט מן הדין. משכך, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא, כי בנסיבות העניין, אין להסתפק בחלופת מעצר, ועל העורר להיות נתון במעצר עד תום ההליכים נגדו.

אשר על כן, הערר נדחה.

ניתנה, היום ג' בטבת, התשס"ח (12.12.2007).

ה נ ש י א ה

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

07103100_N01.doc

יג

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il