בש"פ 1034/03 איהאב מסרי נ. מדינת ישראל

על רקע סכסוך בין משפחות בנצרת, נורה ונהרג אדם, פארס חמד, בעת שעמד בפתח עסקו. בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא נטען, כי הרצח היה תוצאתו של קשר שקשרו העורר ואחרים, ובמהלכו נורו יריות גם לעברו של אחר, פיראס חמד, מתוך כוונה להמיתו. פיראס לא נפגע, ולעומת זאת נפצעו מספר אנשים, וביניהם שני ילדים שנקלעו באקראי לזירה. המשיב נמלט לאחר האירוע מביתו, ונעצר לאחר כחודש. על פי טענת המשיבה, כל אותה העת החזיק העורר באקדח שלא כדין, אך היא לא מייחסת לו עבירת רצח, אלא סיוע לרצח בלבד, הואיל וגם עליה מקובל שבעת שנורו היריות לא היה העורר עם יתר הקושרים בזירה. המשיבה ייחסה לעורר גם עבירות בנשק, קשירת קשר לבצע פשע, ואי-מניעת פשע.

המשיבה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובמהלך הדיון לא חלק בא כוח המשיב על קיומן של ראיות לכאורה להוכחתן של עבירות בנשק ואי-מניעת פשע, אך כפר בטענה שלשולחו היה חלק בקשר לביצוע הרצח.

לאחר שסקר את ראיות המשיבה, מסקנתו של בית משפט קמא היתה שהעורר אמנם מעורב במעשה, אך מעורבותו אינה מן הסוג שתוכל לבסס את עבירות הקשר והסיוע לרצח שיוחסו לו. אותה מעורבות עליה הצביע בית המשפט המחוזי, כוונתה היתה לכך שהעורר היה בסוד הרצח, לאמור: "הוא ידע כי עומדים לבצע רצח מתוך נקמה בבני משפחת חמד היריבה. הוא אף ביקש ליטול חלק ברצח, התחנן ממש, אלא שאחיו עלי הדף אותו מלהשתתף במעשי הרצח..." (ראו החלטת בית משפט קמא בעמ' 31).

לאור מסקנה זו, קבע בית המשפט קמא, כי מתקיימת בעניינו של העורר עילת מעצר, הואיל וגם אם לא נטל חלק בקשר הפלילי ובביצועו, עולה מתוך דבריו והתנהגותו כי נשקפת ממנו סכנה שאם ישוחרר הוא עלול להמשיך באותו מסע דמים שגבה עד כה לא מעט קורבנות מבני המשפחות היריבות. עילת מעצר נוספת עליה הצביע בית המשפט, נבעה מהחשש שהעורר ימלט מאימת הדין.

בנימוקי הערר נטען, כי העורר נעדר עבר פלילי, וממילא לא התנסה מעולם בשהייה בתנאי מעצר. כן נטען, כי התנהגות העורר שהיתה עד כה ללא דופי, יש בה כדי ללמד על כך שלא נשקפת ממנו סכנה. לחילופין נטען, כי ניתן להשיג את מטרות המעצר על ידי הרחקתו של העורר מאזור נצרת לעיר לוד, שם ישהה בתנאי מעצר בית מלא, ובפיקוחם של אנשים בוגרים ואחראים.

אינני סבור כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי היתה שגויה. נקודת המוצא שלי היא זו ששימשה את בית משפט קמא בהחלטתו, לאמור, אפשר שהמשיבה לא תצליח להוכיח את גרסתה, לפיה היה העורר אחד מהקושרים ששמו להם למטרה לבצע רצח, וגם לא כמי שסייע לביצוע הרצח, אף שבידיה ראיות אשר עלולות להצביע על העורר כמי שהסיע את יתר הקושרים לזירה. חרף זאת, ובהסתמך על דברים שנרשמו מפיו של העורר עצמו במהלך החקירה, נראה כי יש בסיס, ואף למעלה מכך, לגרסת המשיבה לפיה ידע העורר על העומד להתרחש, ולא זו בלבד שהוא לא פעל כדי למנוע את הרצח, אלא אף היה להוט ליטול בו חלק. עובדה זו כשהיא מצטרפת לכך שהעורר נראה מחזיק באקדח בזמן הסמוך לביצוע הרצח וגם בעת מעצרו, מלמדת כי נשקפת ממנו סכנה של ממש, אם לא לציבור בכלל, אזי לפחות לבני המשפחה היריבה. ובמילים אחרות, גם אם אניח לטובת העורר כי החזקת האקדח באותם ימים נבעה מחששו מפני נקמת-דם, הרי עצם ההחזקה בנשק זה שלא כדין מלמדת כי העורר היה נוכן וערוך לעשות בו שימוש כאשר יהיה סבור כי הנסיבות יחייבו זאת.

באי כוח העורר הפני אותו לכך שלפני ימים ספורים הורה חברי, כבוד השופט א' גרוניס, לשחרר את אחד המעורבים האחרים בפרשה, פיכרי הווארי, ועתירתם היתה לנהוג באותה דרך בעורר. אולם, נדמה כי בין העורר לפכרי הווארי קיים לפחות הבדל בולט אחד, וכוונתי לאותו עניין שכבר הדגשתי, היינו, שהעורר היה להוט ליטול חלק במעשי הרצח ממש, ואם הדבר נמנע ממנו לא היה זה עקב חרטה שתקפה אותו, אלא עקב דרישתם של מעורבים אחרים בפרשה.

לנוכח כל אלה דעתי היא כי דינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.