פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ
1035/98
בפני:
כבוד השופט י. קדמי
ה
עורר
:
אומרי ספייאשוילי
נגד
המשיב
ה :
מדינת ישראל
ערר על החלטה בענין מעצר
לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי
(סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-
תאריך
הישיבה: כ"ב בשבט תשנ"ח (18.2.98)
בשם
העורר: עו"ד בר-עוז
בשם
המשיבה: עו"ד אתי כהנא
החלטה
נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה, כתב אישום (ת.פ. 107/98), בו מיוחסות לו שתי פרשיות של ביצוע עבירות מין בקטינה כבת 13 (להלן: המתלוננת), כדלקמן: אישום ראשון - עבירות של חטיפה ואינוס (בשל בעילת המתלוננת בניגוד לרצונה); ואישום שני - עבירות של חטיפה, איומים ומעשה סדום (בשל אילוצה של המתלוננת לקיים מין אורלי עם העורר).
עם הגשת כתב האישום, נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים; ובית המשפט נעתר לבקשה והורה בהתאם.
בערר שבפני משיג ב"כ העורר כנגד מעצרו של שולחו. טענתו המרכזית של ב"כ העורר היא, שאין בחומר החקירה "ראיה לכאורה" להוכחת העבירות המיוחסות למרשו; כאשר, לחילופין, אין - לשיטתו - הצדקה לשלול ממרשו חלופת מעצר.
כתב האישום מבוסס על עדותה של הקטינה המתלוננת; כאשר לצידה מצויה - לשיטת התביעה - ראיה תומכת, בידיעת פרטים שהמתלוננת לא היתה יכולה לדעת אותם, אלא אם כן גירסת אמת בפיה.
לגירסתה של המתלוננת, העורר - רוכל ביגוד המתגורר בשכונת מגוריה - התאנה לה מינית פעמיים: פעם אחת - ביום חגיגות המימונה 1997, שאז הכניסה העורר בעל כורחה למחסן, השייך לו והמצוי בקומת הקרקע של בנין מגורים, ובעל אותה שם בניגוד לרצונה; ופעם שנייה - מספר חודשים לאחר מכן, שאז הכניסה העורר בעל כורחה למקלט המצוי באותו בנין מגורים, ואילץ אותה שם לקיים עמו מין אורלי.
העורר כופר בדברי המתלוננת מכל וכל, וטענת בא כוחו היא: כי בנסיבות הענין, תלונת המתלוננת הינה "מפוקפקת" ביותר "על פניה"; ועל כן, אין בכוחה לספק את דרישת ה"ראיה לכאורה", העומדת בבסיס החזקתו של נאשם במעצר עד תום ההליכים.
לתמיכת עמדתו, מצביע ב"כ העורר על שורה של גורמים-נוטלי-אמון המעיבים על היכולת לסמוך מימצא מרשיע על עדותה של המתלוננת וביניהם: חוסר עקביותה של המתלוננת - הקרויה בפי ב"כ העורר "הפכפכנות" - שבאה לכלל ביטוי בכך, שבתחילת הדרך ייחסה המתלוננת לעורר "נגיעה" בגופה בלבד, ורק בשלב מאוחר הפכה ה"נגיעה" לאינוס במקרה אחד, ולמעשה סדום במקרה שני; תוצאותיה של בדיקה רפואית שנבדקה המתלוננת, לפיהן קרום בתוליה שלם ולא ניתן לקשר שטף דם שנמצא בו עם חדירה מינית דווקא; חוסר האמון שבו נתקלה גירסת המתלוננת אצל עובדות הפנימיה שבה היא מתחנכת; וצילום עיתונות, שבו נראית המתלוננת מגישה שי ביום חגיגות המימונה, כאשר לפי גירסתה הותקפה באותו יום על ידי העורר.
לשיטתו של ב"כ העורר, די בגורמים אלה - כאשר הדגש הוא על "התפתחות" גירסתה של המתלוננת מ"נגיעות" ל"אינוס" ו"למעשה סדום" - כדי להשמיט את הבסיס מתחת לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית מספקת להחזקת שולחו במעצר עד תום ההליכים.
ב"כ התביעה אינה מתעלמת מן הגורמים שעליהם סומך ב"כ העורר את טענותיו. ברם, לשיטתה, אין בגורמים אלה כדי לתמוך בעמדה המוצגת על ידו. מסירת הגירסה בהדרגה - תחילה "נגיעות" בלבד ומאוחר יותר "אינוס" ו"מעשה סדום" - אינה מבטאת "התפתחות" מעוררת חשד; אלא משקפת תהליך של "פתיחות", הנעוץ - לשיטתה של ב"כ התביעה - בחינוכה של המתלוננת כבת לעדה האתיופית, בחרדה המלווה בדרך הטבע תלונה של קטינה בתחום רגיש זה של יחסי מין ומעל לכל בעובדה שתלונתה לא נחקרה מלכתחילה על ידי חוקר נוער מיומן. הגירסה העומדת בבסיס האישום, היא זו שנמסרה על ידי המתלוננת בפני חוקרת נוער מנוסה; ומעקב אחר "התפתחותה" של הגירסה במהלכה של השיחה המוקלטת עם חוקרת הנוער, מסביר את "חוסר העקביות" לו טוען ב"כ העורר.
וזאת גם זאת, ממשיכה ומסבירה ב"כ התביעה: התיחסותן של עובדות הפנימיה לתלונתה של המתלוננת, אינה יכולה לשמש, בנסיבות הענין, בסיס להערכת מהימנותה של הגירסה שמסרה המתלוננת לחוקרת הנוער מאוחר יותר, בהתחשב בחוסר נסיון והכשרה לטיפול בתלונות מסוג זה; ותוצאות הבדיקה הרפואית שעברה המתלוננת אינן שוללות, בהכרח, את אמיתות גירסתה. גם צילום העתונות, ללא שמיעת הסברה של המתלוננת, אינו יכול - לשיטת ב"כ התביעה - כשלעצמו, להקים ספקות באשר למהימנות תלונתה.
הסברים אלה של ב"כ התביעה מקובלים עלי; ועיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מלמד, כי אלה עמדו - למעשה - בבסיסה של ההחלטה. חוקרת הנוער התרשמה כי יש ליתן אמון בגירסת המתלוננת; ודי בכך כדי להפוך גירסה זו לנדבך מרכזי של התשתית הראייתית הלכאורית עליה מבוסס מעצרו של העורר. חיזוק לא מבוטל למהימנות גירסתה של המתלוננת מצוי, כפי שטוענת ב"כ התביעה: בכך שהמתלוננת ידעה לתאר פריטים שונים, שנמצאו במחסנו של העורר. כגון: מזרונים, אופנים ומגירות; ובכך שידעה לתאר כיצד נמלטה מהמקלט דרך החלון המצוי בו.
כפי שקובעת ההלכה הפסוקה, משמעותה של "ראיה לכאורה" כתנאי להחזקתו של נאשם במעצר עד תום ההליכים, היא: תשתית ראייתית לכאורית המקימה "סיכוי סביר" להרשעה. המבחן שעל פיו נקבע קיומו של "פוטנציאל ראייתי" כזה הינו מבחן אוביקטיבי, המעריך את סיכויי ההרשעה על פי חומר החקירה "על פניו"; ורמת ה"סיכוי" צריכה להיות "סבירה".
עצם קיומן של ראיות המאיימות על מהימנותה של גירסת התביעה ומכרסמות באמינותה, אינו מספיק כדי ליטול מחומר הראיות את כוחו לבסס "סיכוי סביר" להרשעה; שהרי מדובר בהערכה סבירה של "סיכויים" ולא בקביעת "מימצאים".
עמדתו של בית המשפט המחוזי כי יש בחומר הראיה - על אף הגורמים שעליהם מצביע ב"כ העורר - כדי לבסס "סיכוי סביר" להרשעה כאמור, מקובלת עלי. אשר על כן, הטענות כנגד קיומה של "ראיה לכאורה" להחזקת העורר במעצר נדחות.
ומכאן לטענתו החילופית של ב"כ העורר, בדבר העדר הצדקה לשלילת חלופת מעצר משולחו. בהקשר זה, הדגיש ב"כ העורר את הקשי המיוחד המלווה את שהייתו של מרשו - סב לנכדים - במעצר, בהתחשב בגילויי התיעוב שמפגינים כלפיו העצורים האחרים לנוכח אופין של העבירות המיוחסות לו. מאידך גיסא, הדגישה ב"כ התביעה בהקשר זה את עוצמת "מסוכנותו" של העורר, כפי שהיא מתחייבת מטיבם של המעשים בהם הוא מואשם.
עמדת באת כוח המדינה מקובלת עלי: הגורם המכריע בנושא זה נעוץ, בנסיבות הענין, במידתה ובטיבה של ה"מסוכנות" הכרוכה בשחרורו של העורר; ומקובל עלי שלא ניתן לקדם פניה של ה"מסוכנות" האמורה - המאיימת הן על המתלוננת והן על קרבנות פוטנציאליים - בתנאים מגבילים המלווים שחרור בערובה. במצב דברים זה, אין מקום לחלופת מעצר.
לאור כל האמור לעיל הערר נדחה.
ניתנה היום, כ"ב בשבט תשנ"ח
(18.2.98).
ש
ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98010350.
H02