בש"פ 1037/08שגיב גולדנקו נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, באשמת הדחתו של קטין לסם, סחר בסמים, תקיפת קטין, תקיפה "סתם" וסחיטה באיומים. בכתב-האישום מתואר כיצד בשלהי שנת 2007 עמד העורר בקשר עם המתלונן, תלמיד בית-ספר, מכר לו סם מסוג קנאבוס, ובאחד הימים אף ביקשו לגשת למקום בו הטמין את הסם (גן ילדים באשדוד), כדי לכסותו מחשש כי יירטב בגשם. משגילה כי המתלונן קשר עם חברו לגנוב את הסם, תקף העורר את המתלונן ואיים כי יבולע לו אם הסם לא יוחזר לידיו. בהמשך, ועל אף שהמתלונן השיב את מה שנטל ללא רשות, החליט העורר להוסיף ולסחוט מהמתלונן וחברו סכומי כסף, תוך איום כי אם לא ימלאו אחר דרישתו הוא יפגע בהם. בעקבות כך שילם המתלונן לעורר – הכל על-פי הנטען בכתב-האישום - סכום של 1,000 ש"ח.

בתאריך א' בשבט תשס"ח (8.1.08) הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ואת השגותיו כנגד החלטה זו שוטח זה האחרון בערר שבפני. נטען, כי בחומר הראיות שנאסף, ובכללו הודעתו של המתלונן, שבגבייתה נפלו פגמים ונתגלו בה פרכות, אין דבר התומך בטענה כי הוא החזיק בסם או שמכר אותו למתלונן. אל מול תשתית חסרה זו, נטען, עומדת האפשרות להורות על חלופת מעצר אשר בנסיבות המקרה נכון לעשות בה שימוש.

לאחר שעיינתי בערר, והאזנתי לטיעונו על-פה של בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד א' בן-יהודה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות. בית-המשפט המחוזי, בהחלטתו, עמד על עברו הפלילי המכביד של העורר בעבירות רכוש וסמים, על הליך פלילי התלוי ועומד נגדו ממש בימים אלה, ועל עונש של מאסר על-תנאי הרובץ לפתחו בגין הרשעות קודמות. באשר לראיות המשיבה, שאיני רואה צורך לרדת לפרטיהן, סבורני כי די בהן כדי לקבוע כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. בנסיבות אלו, שוב אין מנוס מן המסקנה כי בשחרורו של העורר כרוכה סכנה מוחשית לביצוען של עבירות שעל חומרתן אין צורך להרבות מלים. משאלה הם פני הדברים, אך ברור הוא כי חלופת מעצר לא תוכל לתת מענה ראוי לסכנה זו.

הערר נדחה.