בש"פ 10373/04 מאיר בכר נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 2.11.04 (השופטת נ' אהד ), אשר דחה את עררו של העורר על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (השופטת נ' דסקין ) לפיה שוחרר העורר למעצר בית והוטלו עליו תנאים מגבילים.

ביום 22.12.02 הוגש נגד העורר כתב אישום, בו יוחסו לו עבירות של התחזות לאדם אחר, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, גניבה בידי מורשה, איומים והדחה בחקירה. על פי הנטען בכתב האישום, הפעיל העורר עסק במסגרתו הציע ללקוחות מתן שירותים בענייני הוצאה לפועל. עוד נטען בכתב האישום כי העורר הציג עצמו בפני הלקוחות כמומחה לענייני הוצאה לפועל וטען בפניהם כי הוא מעסיק עורכי דין במשרדו, המטפלים עבורו בתיקים בלשכות ההוצאה לפועל. כן נטען כי העורר היה מתחזה לעורכי הדין שעבדו במשרדו בתקופות שונות, מטפל בשמם בתיקי הלקוחות ומזייף את חתימתם, ללא ידיעתם.

יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. ביום 21.1.03 הורה בית משפט השלום לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. בהחלטתו עמד בית המשפט על המסוכנות הנשקפת מהעורר נוכח האישומים המרובים שיוחסו לו, המלמדים על ביצוע מתוחכם של עבירות רכוש בהיקף עצום וכן על נכונות להשתמש באיומים בכדי להשיג ממון בדרכים לא חוקיות. כן קבע בית המשפט כי קיים חשש שהעורר ישבש את הליכי המשפט בהתחשב בכך שיוחסו לו עבירות של איומים והדחה בחקירה. יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר וכן את החשש כי ישבש את הליכי המשפט באמצעות מעצר בית מלא, איסור על העורר ליצור קשר עם כל המעורבים בפרשה ועיכוב יציאתו מן הארץ. על מנת להבטיח כי העורר ימלא את תנאי השחרור, קבע בית המשפט כי על העורר להמציא ערבות במזומן או ערבות בנקאית בסך של 75,000 ₪ ולחתום על התחייבות כספית בסך של 100,000 ₪. כן הורה בית המשפט כי אשתו של העורר, גיסתו וחותנו יחתמו כל אחד על ערבות צד ג' בסך של 10,000 ₪.

כשנה לאחר מתן החלטה זו הגיש העורר לבית משפט השלום בקשה לעיון חוזר בהחלטה. בבקשתו טען העורר כי חלוף הזמן והמצוקה הכלכלית בה הוא נתון מצדיקים את שחרורו ממעצר הבית, ללא תנאים מגבילים. ביום 14.1.04 דחה בית המשפט את הבקשה, בקבעו כי הדחיות המרובות במועדי הדיונים במשפטו של העורר נגרמו ביוזמתו הוא. עוד קבע בית משפט השלום כי חלוף הזמן לכשעצמו אינו מאיין את המסוכנת הנשקפת מן העורר. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי יתיר לעורר לצאת לעבודה אם יימצא מעסיק מתאים שיהיה מוכן לפקח עליו. לאחר כשמונה חודשים נוספים הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטתו של בית משפט השלום. ביום 28.9.04 דחה בית המשפט את הבקשה הנוספת, מנימוקים דומים לאלו שפורטו לעיל.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי אין לעורר להלין אלא על עצמו בכל הנוגע לזמן הרב שחלף מאז תחילת המשפט. כן ציין בית המשפט כי יש מקום להתיר לעורר לצאת לעבודה, אך העורר מסרב לעשות כן. נוכח האמור לעיל, ציין בית המשפט כי אין מקום להורות על שחרורו של העורר ממעצר הבית בו הוא נתון. מכאן הערר שבפניי. טענתו העיקרית של בא-כוח העורר היא כי מרשו נמצא במעצר בית מוחלט זמן ממושך מאד ולא הפר את תנאי המעצר. בהתחשב באמור לעיל, טוען בא-כוח העורר כי המסוכנות שנשקפה ממרשו פחתה. כן טוען בא-כוח העורר כי אין בנמצא מעסיק המוכן לפקח על מרשו. מנגד, טוענת באת-כוח המדינה כי מסוכנותו של העורר לא פחתה עם חלוף הזמן.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל באופן חלקי. עבירות מסוג זה שהעורר הואשם בהם מקימות עילת מעצר, במיוחד כאשר הן מבוצעות בהיקף נרחב ולאורך זמן כמו במקרה דנן. יצוייין כי העורר נתון במעצר בית מלא זמן ממושך מאד, ולא יצא לעבוד כיוון שלא הצליח למצוא מעסיק שיהיה מוכן לפקח עליו. בנסיבות אלה, הנני סבורה כי צדקו שתי הערכאות שדנו בעניינו וקבעו כי ניתן לשחרר את העורר ממעצר הבית, רק אם ימצא מעסיק שיהיה מוכן לקבל על עצמו פיקוח עליו. בהעדר הסדר ליציאתו כאמור, לא ניתן להבטיח את הציבור מפניו של העורר, בהעדר פיקוח בסיסי על תנאי יציאתו לעבודה.

לפיכך, בכפוף לאמור לעיל הערעור נדחה.