בש"פ 10374/05 פלוני נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר המכוון נגד החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' זלוצ'ובר) מיום 6.11.05 אשר ראה לדחות את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת מ' וולפסון) מיום 3.11.05 שהאריך את מעצרו של העורר עד ליום 9.11.05.

2.ביום 1.11.05 נעצר העורר לפי צו מעצר שהוצא נגדו בבית משפט השלום בירושלים בגין חשד לכריתת עצים של פלשתינאים וזאת לאחר שנטען כי תעודת הזהות שלו נמצאה במקום. עם מעצרו נערך חיפוש בביתו בהתאם לצו חיפוש שניתן על ידי בית משפט השלום בירושלים. בנוסף, לאחר מעצרו של העורר הוצא בעניינו צו המונע פגישתו עם עורך דין שתוקפו עד ליום 7.11.05 בחצות. ביום 3.11.05 הוארך מעצרו עד ליום 9.11.05 על ידי בית משפט השלום באשדוד.

3.העורר מכוון עררו אך ורק לטענת חוסר סמכות מקומית של בית משפט השלום באשדוד לדון בהארכת מעצרו. לטענתו, משהוגשו הבקשות בעניין מעצרו לבית משפט השלום בירושלים, קנה בית המשפט בירושלים את הסמכות המקומית לדון במעצרו ועל כן היה בית משפט השלום באשדוד נעדר סמכות מקומית לדון בבקשה להארכת המעצר. עוד טוען העורר כי כבר מראשיתה נוהלה החקירה על ידי שני גורמים במקביל – המשטרה ושירות הביטחון הכללי - ועל כן אין תחולה בעניינו לחריג הנקוב בסעיף 3(ב)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: החוק ), מאחר שאין מדובר בהעברת החקירה ליחידה חוקרת אחרת. עוד טוען הוא כי הוראת הסעיף האמורה מכוונת ליחידת המשטרה, גם אם לצידה של זו פועלת יחידת חקירה נוספת וכי הערכאה אליה הוגשה הבקשה הראשונה "תופסת" את הסמכות גם במקרים בהם נוח יותר לקיים את הדיון בבית משפט שלום אחר. לטענת הסנגור, הערכאות הנמוכות לא נדרשו לדיון של ממש בטענת חוסר הסמכות המקומית.

בדיון בפניי חזר ב"כ העורר על טענותיו וביקש כי הדיונים בנוגע למעצרו של מרשו ייערכו בירושלים, בעיקר משיקולי נוחות של הסנגור ובטענה כי אין להעדיף את נוחותה של המשיבה על זו של העורר.

3.באת כוח המשיבה טענה מצידה כי מדובר במקרה בו חל סעיף 3(ב)(2) לחוק כיוון שהחקירה עברה מידי המשטרה אל שירות הביטחון הכללי. לטענתה, לכל היותר אם נפל פגם כלשהו הרי שהיה זה בהוצאת הצו בבית המשפט בירושלים. עוד הוסיפה כי ב"כ העורר לא הצביע על כל פגם או עיוות דין שנגרם לעורר.

בהסכמת הסנגור הוצג מטעם המשיבה במהלך הדיון חומר חסוי בעניינו של העורר בהתייחס לעבירות בהן הוא חשוד. ב"כ המדינה מסרה, כי לאחר בחינת החשדות נגד העורר, הוחלט להעביר הנושא לטיפולו של שירות הביטחון הכללי והוא הממונה כעת על החקירה. כן מסרה כי צו מניעת המפגש יפוג בחצות וכי הכוונה היא לשחררו בתום ימי המעצר שקבע בית משפט השלום באשדוד.

הובהר במהלך הדיון בקווים כלליים לב"כ העורר, ובהמשך ובנפרד לעורר עצמו, מה טיב החשדות נגדו ומהן עיקרי טענות בא כוחו בערר, כמו גם העובדה שצו מניעת המפגש מסתיים בחצות.

4.המסגרת הרלוונטית הנוגעת לדיון בענייננו מצויה בגדרה של הוראת סעיף 3 לחוק, הקובעת כדלקמן:

3. סמכות מקומית

(א) בכפוף להוראות אחרות שבחוק זה, הסמכות המקומית בענין שחוק זה דן בו תהא נתונה לבית המשפט אשר באזור שיפוטו התקיים אחד מאלה;

(1) נעברה העבירה, שבקשר אליה מוגשת הבקשה, כולה או מקצתה;

(2) נמצאת היחידה הממונה על חקירת העבירה, שבקשר אליה מוגשת הבקשה;

(3) האדם מוחזק במעצר ולא ניתן לפנות לבית המשפט במקומות האמורים בפסקאות (1) או (2) בשל נסיבות מיוחדות שיפורטו.

(ב) הוגשה בקשה לבית המשפט לפי חוק זה בענין מעצר או שחרור, ימשיך אותו בית משפט לדון בכל בקשה כאמור הנמצאת בסמכותו הענינית, בקשר לאותה עבירה, אף אם נתונה סמכות מקומית גם לבית משפט אחר, אלא אם כן התקיים אחד מאלה:

(1) הבקשה הקודמת התייחסה למעצר בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א)(3);

(2) חקירת העבירה הועברה ליחידת חקירות אחרת.

ההסדר בנושא הסמכות המקומית נקבע לראשונה עם חקיקת החוק, שכן עובר לחקיקתו לא היו כל הגבלות על סמכותו המקומית של בית המשפט לדון בעניין המובא בפניו, כל עוד מצוי הוא בסמכותו העניינית. היעדר כל הגבלה באשר לסמכות המקומית אפשרה ליחידה החוקרת לבחור את בית משפט השלום אליו תפנה בבקשה למעצר. כמובן, החשוד עצמו אף הוא יכול היה לבחור את בית משפט השלום אליו יפנה בבקשה לשחרור בערובה. באופן בלתי מפתיע הביא מצב חוקי זה לתופעה של forum shopping . על רקע זה, ומתוך מטרה למנוע את התופעה האמורה, נחקק סעיף 3 לחוק (ח' זנדברג פירוש לחוק המעצרים (2001) 124 – 125). החוק קובע איפוא את כללי הסמכות המקומית, אך כפי שמציינת ד"ר זנדברג בספרה ( שם , בעמ' 125 – 126), אין הוא קובע מתי יש להעלות טענה זו ומהם העקרונות שיש להחיל בבחינת טענה לחוסר סמכות מקומית. דא עקא, איני רואה להידרש לסוגיה זו, היות שאני סבורה כי המקרה שבפנינו נכנס בגדר החריג הקבוע בסעיף 3(ב)(2) לחוק.

5.אין מקום לספק כי בקשה להארכת מעצר נכנסת בגדר "עניין מעצר" כנדרש בסעיף 3(ב) רישא לחוק. מאחר שבית המשפט שדן בבקשה להארכת המעצר (בית משפט השלום באשדוד) לא היה בית המשפט שדן בבקשה הראשונית למעצרו של העורר (בית משפט השלום בירושלים), הרי שהשאלה היא האם נכנס המקרה שבפניי לאחד מהחריגים לכלל ההמשכיות שקובע סעיף 3 לחוק. כאמור, החריג אותו יש לבחון בנסיבות המקרה הוא זה הקבוע בסעיף 3(ב)(2) לחוק.

כפי שהובהר בדיון בפניי, אף ששירות הביטחון הכללי היה כבר בתמונה עוד בשלב הוצאת צו המעצר, הרי שההחלטה כי החקירה תעבור לידיו התקבלה רק בשלב מאוחר יותר, בעקבות פעולות חקירה אשר הוצגו בפניי בנוגע לחשדות המיוחסים לעורר, שאינם מתמצים לעבירות רכוש גרידא. הוצג בפניי חומר מסכם המתאר באופן כרונולוגי את פעולות החקירה ואת החומר שנאסף. שוכנעתי כי אכן בשלב מסוים הועברה החקירה לידי שירות הביטחון הכללי וכי קיים חשד נגד העורר בעבירות שיוחסו לו ואשר הוצגו בפניו. ההחלטה על העברת האחריות לחקירה לידי שירות הביטחון הכללי נתקבלה לאחר התדיינויות שארכו מספר ימים בין גורמי החקירה, ומשלב זה החקירה מנוהלת על ידי שירות הביטחון הכללי, גם אם ישנם עניינים מסוימים שלשמם נדרש סיועה של המשטרה בחקירה.

אכן, מציאות מוכרת היא בה ראשיתה של חקירה בידי גורם חקירה אחד וככל שמתפתחת החקירה מסתבר כי גוף חקירה אחר הוא הגוף המתאים לניהולה. אני סבורה, כי מצב שכזה נכנס בגדרה של הוראת סעיף 3(ב)(2) לחוק ותואם את הגיונה ותכליתה. שכן, ככל שבא סעיף 3 לחוק להגביל את האפשרות של בחירת בית המשפט בו סבור צד כי ייטב לו אם יישמע עניינו בפניו, הרי שהסעיף מכיר בצורך לאפשר הקניית הסמכות המקומית לבית משפט אחר אם הועברה החקירה לידי יחידה חוקרת אחרת וזאת על מנת לשמור על קרבתם של החוקרים המנהלים את החקירה אל בית המשפט אליו הם יכולים להגיע במהירות ממקום מושבה של היחידה החוקרת (ראו בהקשר זה: זנדברג, שם, בעמ' 143 - 144). זאת ועוד, אני סבורה כי הסמכות המקומית לפי סעיף 3 לחוק אינה נתונה אך לאותו בית משפט בו נדונה הבקשה הראשונית למעצר אלא לכל בית משפט במחוז. לא אחת הצורך לפנות אל בית המשפט בענייני מעצר או שחרור הינו דחוף ודוחק ועל כן, מקום שמסיבה כלשהי נוכחה יחידת החקירות (ובהתאמה גם החשוד) כי לא ניתן להביא העניין בפני בית המשפט שבתחומו מצויה יחידת החקירות, הרי שניתן לפנות בבקשה לכל בית משפט באותו מחוז.

אוסיף, כי מטרות נוספות שניתן להעלות על הדעת שהוראת סעיף 3 באה להבטיח, דוגמת הרצון למנוע טלטולו של העצור מבית משפט אחד למשנהו על פני הארץ, גם הן לא נפגעו במקרה דנן שכן ענייני המעצר בבית משפט השלום בירושלים נדונו במעמד צד אחד, במעמד המשיבה בלבד.

אשר לשיקול הנוחיות שהעלה הסנגור, הרי שמרגע שנקבע כי מדובר בהעברת החקירה לידי יחידה אחרת לפי סעיף 3(ב)(2) לחוק, דומה כי אין עוד מקום לאזן בין נוחותם של הצדדים שכן המחוקק קבע כי במצב זה גובר אינטרס הקירבה של היחידה החוקרת אל בית המשפט.

6.לאור האמור, אני קובעת כי משהועברה החקירה לטיפולו של שירות הביטחון הכללי, היה בית משפט השלום באשדוד מוסמך לדון בבקשה להארכת מעצרו של העורר ומשכך הערר נדחה.