בש"פ 1038/99 שמעון ראש נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעיון חוזר, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.העורר הועמד לדין בגין עבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 15.10.98 תקף העורר, יחד עם שניים אחרים שזהותם אינה ידועה, את שני המתלוננים, וזאת בשל סכסוך של מה בכך הקשור להחניית רכב. במהלך הסכסוך שהתפתח, דקר העורר את המתלוננים באמצעות מכשיר חד שהוציא מרכבו, וגרם להם חבלות חמורות.

העורר הכחיש את החשד המיוחס לו, וטען כי לא הוא האדם אשר תקף ודקר את המתלוננים.

2.עם הגשת כתב האישום, התבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' דוויק) קבע, כי אמנם קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר. כמו-כן קבע השופט קמא, כי בהתחשב בחומרת מעשי האלימות המיוחסים לעורר וכן בהתחשב בשימוש בנשק קר, קמה כנגד העורר עילת מעצר, שיסודה במסוכנות. בעניין זה קבע השופט קמא:

"המסוכנות הנגזרת מהעבירה הינה מסוכנות שאינה מופנית בהכרח כלפי המתלוננים, אלא היא מסוכנות כוללת לבטחון הציבור. מי שמעורב לכאורה במעשה בריונות חמור כגון זה שלפני, מי שפוגע באגרופיו או בסכין באנשים אחרים רק מחמת סכסוך של מה בכך, הינו מי שיש לראותו כמסוכן לא רק לגבי אותם קורבנות, אלא לגבי כלל הציבור".

יחד עם זאת, סבר השופט קמא כי הראיות הלכאוריות כנגד העורר הן מעטות ועוצמתן מופחתת. על-כן החליט השופט קמא להורות על חלופת מעצר ולא על מעצר בפועל. בהתחשב בכך, שוחרר העורר בערובה ובתנאי מעצר בית מלא מחוץ לעיר חולון.

3.יצויין, כי בהחלטה נוספת מיום 4.1.99, נדחתה בקשתו של העורר לצאת לעבוד. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט דוויק) קבע כי הקושי הכלכלי שהעלה העורר כנימוק לבקשתו, אינו טעם לחשיפת הציבור לסיכון שמעצר הבית נועד למנוע.

4.ביום 21.2.99 נענה בית המשפט המחוזי (כב' השופט דוויק) לבקשת המדינה לעיון חוזר. לאחר שבחן את תיק החקירה, קבע השופט קמא כי העורר הפר את הוראת מעצר הבית המלא. העורר הגיע ביום 14.2.99, לביתם של לאון רובנשטיין ואסתר וינר בתל-אביב, בעודו אמור להימצא במעצר בית מלא ביבנה. מטרתו של העורר היתה לגבות חוב עצמי ממר רובנשטיין. השופט קמא הפנה להודעת גב' וינר, לפיה העורר הגיע במועד האמור לביתה, נכנס לדירה עם אדם נוסף, התיישב בסלון, והמתין כרבע שעה למר רובינשטיין. גב' וינר ציינה כי העורר לא איים עליה אך טון דיבורו היה "מאד אגרסיבי".

בהתחשב בעובדה כי עצם התייצבותו של העורר בביתה של גב' וינר, היתה, בפני עצמה, הפרה חד משמעית של תנאי השחרור; בהתחשב בכך שהעורר היה מעורב בפעולת גבייה "שספק אם נעדר ממנה גוון של איום"; בהתחשב בכך שבעבר ניסה העורר לגבות חובו מאדם אחר בדרכים אלימות; וכן בהתחשב בכך שהרקע למעצרו של העורר הינה עבירת אלימות בעלת חומרה יתרה; קבע השופט קמא כי חלופת המעצר אינה יעילה, ואין בה כדי ליצור חיץ בין העורר לבין אנשים אחרים אותם יכול העורר להעמיד בסיכון. אשר על כן, הורה השופט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

5.על החלטה זו של בית המשפט קמא, הוגש הערר שלפניי. טענתו של בא-כוח העורר הינה כי ביום 14.2.99 היה בידי מרשו אישור מיוחד להגיע למשרדו. בהזדמנות זו, קבע העורר להיפגש עם מר רובינשטיין ליד משרד בא-כוחו, לצורך החזרת החוב. משלא הופיע מר רובינשטיין לפגישה, ניגש העורר לביתו של מר רובינשטיין, שהה שם זמן קצר, וחזר אל ביתו. דיבורו האגרסיבי לגב' וינר נבע מכעסו על כך שבמשך חודשים, ניסה לפרוע את חובו ולא נענה. לטענת הסניגור, בהתחשב בכך שבמשך ארבעה חודשים קיים העורר את תנאי מעצר הבית באופן מלא, אין בהפרה שבוצעה כדי להצדיק מעצר העורר עד תום ההליכים.

בטיעונה בפניי, הסבירה באת-כוח המדינה כי בפני בית המשפט קמא שהחליט על מעצר העורר, לא הובאה העובדה שביום 15.2.99 נעצר העורר לצורכי חקירה בתיק אחר, בחשד שיום קודם לכן (הוא היום בו הגיע לדירת בני הזוג רובנישטיין ווינר והפר בכך את תנאי שחרורו), חטף העורר את מר רובינשטיין כלא אותו וסחט אותו באיומים.

5.כלל ידוע הוא כי בית המשפט היושב בערר, ייתן דעתו לנסיבות עדכניות כדי להכריע בענין שלפניו. (ראו: ב"ש 821/82 אהרן כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (4) 426).

מעצרו של העורר לצורכי חקירה בחשד לביצוע עבירות של חטיפה, כליאה וסחיטה באיומים, בעת שהיה אמור להימצא במעצר בית מלא, מהווה נסיבה שיש לשקלה. אם העבירות הנוספות המיוחסות לעורר אכן בוצעו, יש בכך כדי להוות הפרה בוטה וחמורה ביותר של תנאי השחרור שהושתו עליו. יהיה בכך כדי להעיד כי העורר הפר את האמון שנתן בו בית המשפט קמא, וכי מסוכנותו לציבור בהיותו משוחרר היא רבה.

צודק בא-כוח העורר בטענתו, כי לא כל הפרה של תנאי השחרור, גוררת אחריה מעצר. עם זאת, בהתחשב בכך שהפרת תנאי השחרור שביצע העורר ביום 14.2.99, בהגיעו לדירת מגורי בני הזוג רובינשטיין ווינר, לוותה לפחות בגוון של איום לצורך גביית החוב; בהתחשב בחומרת ההפרה השנייה של תנאי השחרור המיוחסת לעורר, והנמצאת כרגע בחקירת המשטרה; בהתחשב בעברו הפלילי העשיר על העורר הכולל, בין היתר, עבירות של איומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש והדחה בחקירה; וכן בהתחשב בטיב העבירה אשר בגינה מתקיימת עילת המעצר; סבורה אני כי חלופת מעצר אינה עשויה להבטיח מפני הסיכון הנשקף מהעורר, וכי בטחון הציבור אינו מאפשר את שחרורו.

אשר על כן, הערר נדחה.

משפטו של העורר קבוע לימים 8.3.99, 9.3.99 ו- 24.3.99. באת-כוח המדינה טענה בפניי כי מועדים אלה יספיקו על מנת לסיים את שמיעת העדים הנותרים. בהתחשב בכך, יש לצפות כי הצדדים ובית המשפט יעשו את המאמץ הנדרש לסיום משפטו של העורר בהקדם.

למותר להוסיף, כי אם יתברר כי חקירתו של העורר בגין העבירות הנוספות המיוחסות לו, לא תעלה דבר ותסתיים בלא כלום, כטענת בא כוחו, יוכל העורר, אם ירצה בכך, להגיש בקשה לעיון מחדש במעצרו עד תום ההליכים.