בש"פ 10385/04 מרדכי יוסף נ. מדינת ישראל

1.

ביום 15.9.04 שהה העורר במכון ליווי המנוהל על ידי דודו יהודה שלום (להלן: "יהודה"). לקראת השעה 12.00 הגיע למקום אדם שביקש לקבל שרותי מין (להלן: "המנוח"), אולם הוא נדחה על ידי יהודה והעורר שביקשוהו לעזוב את המקום. בדיעבד התברר, כי המנוח נכנס למסעדה סמוכה וביקש מאחד העובדים שם סכין, תוך שהוא מצהיר כי רצונו לדקור יהודי. כחלוף מספר דקות חזר העורר למכון הליווי מתוך כוונה לדקור את יהודה, אולם העורר הקדים ואחז בו ותוך מאבק הצליח לגרום למנוח לשמוט את הסכין. לגרסת המשיבה, בשלב זה שלף העורר סכין ממכנסיו, ודקר את המנוח דקירה אחת בצד הימני של גבו. המנוח עזב את המקום והתמוטט בפתח המסעדה, משם הובהל לבית חולים, אולם במהלך הניתוח אירע דום-לב והמנוח נפטר.

העורר נמלט מהזירה לביתו, שם כיבס את כתמי הדם מחולצתו, והשליך את הסכין ששימשה אותו. בגין כל אלה ייחסה לו המשיבה עבירות הריגה, השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט.

2.

העורר טען בחקירתו, כי המנוח איים על דודו עם סכין שהפנה לצווארו, ומכאן נבעה החלטתו להתערב כדי למנוע פגיעה בקרוב משפחתו. העורר טען עוד, כי דקירת המנוח אירעה לפני שהצליח להוציא את הסכין בה אחז מידיו, ועל כן נטען כי אלו הן נסיבות הבאות בגדרה של הגנה עצמית. כן נטען, כי גם אם עובר לדקירה כבר נשמטה הסכין מידי המנוח, המאבק עצמו נמשך, והיה חשש שהמנוח ישוב ויאחז בסכין כדי לבצע את זממו.

3.

הקושי שמעוררת גרסת העורר נובע מסתירות שנתגלו בינה לגרסת דודו יהודה. זה האחרון הכחיש באמרתו מיום 19.9.04 שעה (15.57) כי המנוח הצמיד סכין לגרונו, ובאשר לשלב שבו בוצעה דקירת המנוח השיב יהודה באותה הודעה (ראו עמוד 2), כי היה זה לאחר שבידי המנוח כבר לא היתה הסכין (לעניין זה ראו גם ההודעה מאותו יום בשעה 17.37). גם טענת העורר לפיה חשש שהמנוח פועל ממניע לאומני מעוררת ספק, שהרי המנוח פקד את המכון כדי לקבל שירותי מין, ואפילו בליבו של יהודה לא עלה חשד כי האירוע הוא בעל גוון לאומני (ראו עמוד 3 להודעה). עניין נוסף שאינו שנוי במחלוקת הוא, שהמנוח לא נדקר מהסכין שנטל מהמסעדה, אלא מסכין שהעורר נשא על גופו.

4.

האירועים נשוא ערר זה חמורים הם, במיוחד לנוכח תוצאתם הקטלנית. אולם מהראיות שבידי המשיבה מסתמן כי למנוח עצמו היה חלק רב בהתלהטות הרוחות, ועל כן אניח לצורך הדיון כי העורר ויהודה רשאים היו לחשוש שהמנוח עומד לדקור את מי מהם או את שניהם, שהרי לכך נלוותה גם הצהרת המנוח באוזניו של עובד המסעדה שהוא עומד "לדקור יהודי". באשר לשאלה אם בעת שהמנוח נדקר הוא עוד החזיק בסכין או שמט אותה, התשובה איננה ברורה, הואיל והתשובות שנרשמו מפיו של יהודה לא היו נחרצות דיין. לפיכך, בנסיבות רגילות הייתי נוטה לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, אולם, כפי שיובהר להלן עניינו של העורר חריג הוא, ועל כן החלטתי להכריע את הכף לחובתו. לעורר זה עבר פלילי, ובשנת 1977 נגזר לו מאסר עולם לאחר שהורשע בעבירת רצח. העורר לא נשא במלוא העונש,

ומאז שוחרר חלפו שנים לא מעטות, בהן הצליח, כך לטענת בא-כוחו, לשקם את עצמו. אולם באותן שנים גם נרשמו נגדו הרשעות נוספות, וביניהן לפי סעיף 185 לחוק העונשין (סחר, ייצור ויבוא של סכין שלא למטרות כשרות), ותקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382 לחוק. בגין עבירה זו אף נגזר לו בשנת 1997 מאסר בפועל, אולם כפי שהאירועים נשוא ערר זה מלמדים, העורר לא למד את לקחו, ולראיה העובדה שהוא נשא סכין על גופו ואף השתמש בה לדקירת המנוח.

אני סבור כי נסיבות אלו מצביעות על סכנה הנשקפת מהעורר, ועל כן מקובלת עלי מסקנתה של השופטת המלומדת של בית משפט קמא, לפיה אין מנוס ממעצר העורר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.