בש"פ 1044/04 טימור גפורוב נ. מדינת ישראל

בפני שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' הנדל), (להלן: בית משפט קמא), שניתנה ביום 28.01.04 בתיק ב"ש 220/03, לפיה נעצרו שני העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

בהסכמת באי-כוח הצדדים אוחד הדיון בשני העררים.

כנגד שני העוררים הוגש לבית משפט קמא כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק, דרישת נכס באיומים לפי סעיף 404 לחוק, גניבה לפי סעיף 384, הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) והפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק.

על-פי הנטען באישומים הראשון והשני של כתב האישום, ביום 20.08.03 שוחררו העוררים ממעצר על-פי החלטת בית משפט השלום בבאר שבע בב"ש 6760/03, (בו הם נאשמים באירוע חמור של אלימות כלפי אזרח ושוטרים), בתנאי שישהו בביתם במעצר בית מלא בערבות ובפיקוח בני משפחתם. ביום 13.12.03, תוך שהעוררים מפירים את תנאי שחרורם כאמור לעיל, הם הגיעו למרכז המסחרי בערד ונטפלו אל בחור צעיר אותו הם מכירים, ובמעשי בריונות, אשר התבטאו בחבטה באגרוף בפניו, ובעיטה בצווארו ובאיומים באמצעות סכין סחטו ממנו כסף, ועוד דרשו, כי יגיע לשלם את יתרת ה"חוב" למחרת יום האירוע.

באי-כוח העוררים לא חולקים על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר בעניינם. הדיון יתמקד אפוא בסוגיית חלופת המעצר בלבד.

בית משפט קמא לאחר שעיין בתסקירי המעצר שהגיש שרות המבחן בעניינם של שני העוררים, קבע בהחלטתו:

"קצין מבחן סבור שנכון לשחרר את שני המשיבים בתנאים של מעצר בית. באשר למשיב 1 הומלץ שישהה בתנאים של מעצר בית מלא אצל חברה של אמו, ואילו באשר למשיב 2 הומלץ שישהה בתנאים של מעצר בית מלא בבית הוריו".

יחד עם זאת, בית משפט קמא הוסיף וקבע:

"המסוכנות של כל אחד מהמשיבים בולטת מאוד. התסקירים שהוגשו, על אף מסקנותיהם הסופיות, מראים מודעות לקושי בקבלת עמדת הסניגורים. השילוב של המעשים הלכאוריים של המשיבים, השתרעותם על פני מספר חודשים, וההפרה הלכאורית של תנאי השחרור מוביל למסקנה שרק, אם בכלל (ההדגשה לא במקור), אלטרנטיבה בעלת איכות מיוחדת יכולה לענות על דרישת המחוקק. כזו לא הוצגה".

באי-כוח העוררים טענו, כי שגה בית משפט קמא, בכך שלא אימץ את המלצת שירות המבחן ודחה את האפשרות של חלופת מעצר, אשר הוצעה עי-ידי העוררים. לטענתם, לאור גילם הצעיר של העוררים יש מקום לתת להם הזדמנות שנייה, ולבחון את החלופה המוצעת, על אף שלא עמדו בתנאי שחרורם בתיק האחר, כאמור לעיל.

באת-כוח המדינה ביקשה לדחות את הערר, וטענה כי אין כל מקום לשחרר את העוררים לחלופת מעצר כלשהי. מדובר במעשי בריונות, שבוצעו תוך כדי הפרת תנאי השחרור. עוד טענה באת-כוח המדינה, כי יש לראות במעשיהם של העוררים דפוס התנהגות שחוזר ונשנה ולא כמעידה חד-פעמית.

לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית המשפט קמא ובמסמכים אשר הונחו לפניי, ולאחר ששמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העררים להידחות.

אומנם, העוררים שבפני הם אנשים בגיל צעיר והשארתם במעצר מאחורי סורג ובריח אינה החלטה קלה כלל וכלל, אך בנסיבות המקרה אינני רואה אפשרות לנטרל את מסוכנותם אלא בדרך של המשך מעצרם. את החומרה המיוחדת רואה אני בכך, כי הם ביצעו את מעשיהם תוך כדי הפרה לכאורית של תנאי שחרורם, ובכך הפרו את האמון שנתן בהם בית המשפט שמצא לנכון לשחררם למעצר בית מלא בב"ש 6760/03. הכלל הוא, כי הפרת תנאי "מעצר הבית" גוררת בעקבותיה מעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 3020/00 שקד מאיר נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(2), 1124; בש"פ 10565/02 משה אלישקאשווילי נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(4), 575).

הרושם שהתקבל אצלי, הוא שהעוררים לא הפנימו את חומרת מעשיהם בגינם נעצרו בב"ש 6760/03, והם רואים בהתנהגותם האלימה דרך לגיטימית להשגת מטרות שהציבו לעצמם. כפי שנאמר בהקשר זה בבש"פ 4133/01 יעקובוב נ' מדינת ישראל , תק-על 2001(2), 257:

"עבירות אלימות הנעשות לשם מעשה סחיטה מעידות על המבצע אותן, כי הוא איש מסוכן, שאת מסוכנותו ניתן להסיר רק על ידי מעצר".

לאור האמור לעיל, ועל אף קיומו של תסקיר מעצר חיובי מטעם שירות המבחן אודות העוררים, לדידי, במקרה דנן לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה, אשר תפגע בצורה פחותה בחירותם של העוררים, כמצוות הסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996.

סוף דבר, החלטתו של בית משפט קמא מנומקת ומבוססת היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

העררים נדחים. העוררים יישארו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.