בש"פ 1046/03 גבי לוסקי נ. מדינת ישראל

בשלושה מועדים בחודש יולי 2002, ביצע העורר, כך על פי גרסת המשיבה, שלוש עבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים. נטען, כי במקרה הראשון הוא מכר לסוכנת משטרתית טבליות מדומות של סם מסוכן מסוג MDMA , ובשני המקרים האחרים הוא מכר לה סם מסוכן ממש מאותו סוג.

בית משפט השלום, אליו הוגש כתב האישום נגד העורר, הורה על הכנתו של תסקיר מעצר, ולאחר קבלתו החליט לדחות את בקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, והעדיף על פני חלופה אחרת - מעצר בית באשדוד, בהשגחתם של אחרים, ובפיקוח שירות המבחן.

על החלטה זו הוגש ערר, ובית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר, ועל כך מלין העורר בפני.

אני סבור שהחלטתו של בית המשפט המחוזי בדין יסודה. זו אינה הפעם הראשונה בה נכשל העורר בעבירות מתחום הסמים המסוכנים. בשנת 1999 הוא הובא לדין באשמת סחר בסם, ובטרם נגזר עונשו נעשה ניסיון לשלבו בטיפול גמילה, אך ניסיון זה נכשל. בעקבות כך גזר לו בית המשפט עונש מאסר שבמסגרת הערעור עליו הועמד על 10 חודשים, וכן הוטלו עליו 12 חודשי מאסר על תנאי. האירועים נשוא התיק הנוכחי מלמדים שהעורר לא שינן את הלקח הנדרש, ואין לך ראייה טובה יותר לכך מאשר העובדה שהוא ביצע את העבירות חרף עונש המאסר בו נשא, ועונש המאסר המותנה המרחף מעל ראשו.

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996 קבע חזקה סטטוטורית לפיה בעברייני סמים מתקיימת עילת מעצר משום מסוכנתם לציבור. ובאשר לעניינו של העורר – לא זו בלבד שחזקה זו לא נסתרה, אלא אף נראה כי מעשיו מן העבר ואלה המיוחסים לו בהווה, מצביעים על מסוכנותו הנמשכת לציבור. מכאן המסקנה הנוספת, לאמור, נסיבותיו האישיות של העורר והמלצותיו של שרות המבחן, נדחות מפני אינטרס הכלל, וכל אלה הובילוני לדחיית הערר.

הערר נדחה.