בש"פ 10472/04 חוסין גאלב נ. מדינת ישראל

על רקע של ויכוח שפרץ בין העורר ואחיו למתלונן, תקף העורר את המתלונן ודקר אותו, וכתוצאה מכך אושפז זה האחרון במשך מספר ימים בבית חולים לצורך קבלתו של טיפול רפואי.

בית המשפט המחוזי בנצרת, בפניו עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, קבע, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום, ומסקנה זו גררה תוצאה נוספת, לאמור, נגד העורר קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית המצדיקה את מעצרו. באשר לאפשרות של שימוש בחלופת מעצר, החליטה השופטת המלומדת להימנע מלעשות בה שימוש, לאחר שהגיעה למסקנה כי הדרך בה נהג העורר, כאשר דקר אדם בסכין על רקע ריב של מה בכך, מצביעה עליו כמי שהנו נעדר שליטה עצמית וחסר כללי התנהגות מתוקנים, ומכאן הסכנה שיחזור לסורו אם יינתן לו להתהלך חופשי.

בערר שבפני טען בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד ע' סנונו, כי לפני מספר ימים נרשמה הודעה מפיו של עד ראיה נוסף לאירוע (סמיר חוסין), ויש בזו כדי לסייע לשולחו להוכיח את חפותו. עיינתי באותה הודעה, אולם חוששני כי בשלב זה של ההליכים אין בדבריו של סמיר חוסין כדי לקעקע את גרסתם של עדי המשיבה, וביניהם, המתלונן, עאמר בירומי ומחמוד שימאן. השילוב בין עדויותיהם של האחרונים, מוביל למסקנה כי היה זה העורר ולא אחר אשר ביצע את הדקירה.

העולה מכך הוא, שאף אני סבור כי המשיבה דלגה מעל המשוכה של "ראיות לכאורה" (סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמוכיות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, וממילא גם מקובלת עלי השקפתו של בית משפט קמא שבמצב זה קמה נגד העורר חזקת מסוכנות (סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק). מאידך, אין בידי לקבל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה תרופתו של העורר במעצר בלבד, כל עוד לא נבחנה באופן מעמיק האפשרות לעשות שימוש בחלופת מעצר. נדמה כי לא יהא זה מיותר לשוב ולהדגיש את הוראתו של סעיף 21(ב)(1) של חוק המעצרים, המחייבת את בית המשפט שלא להורות על מעצרו של אדם, אלא אם ברור כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה". מעולם לא נקבע כי בעבירות מהסוג המיוחסות לעורר אין לעשות שימוש בחלופת מעצר, וכבר שוחררו חשודים להם יוחסו אף עבירות חמורות יותר, כאשר הנסיבות הצדיקו זאת.

לפיכך, ובטרם יוחלט אם נכון להותיר את ההחלטה בדבר מעצר העורר עד תום ההליכים על כנה, אני מחליט להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, בפניו יניח שירות המבחן תסקיר מעצר אשר יבדוק את מסוכנותו של העורר ואת אמינותן של חלופות מעצר שיציע. לאחר כל אלה מתבקש בית המשפט לשוב ולהכריע בשאלה כיצד לנהוג בעורר.