בש"פ 10484/04 עבדאלחלים עבאס נ. מדינת ישראל

בשעת לילה מאוחרת של יום 7.11.04, נסעו העורר ואחר – נאסר מטר – ברכב בו נהג האחרון, עד שנעצרו על ידי שוטרים לבדיקה שגרתית. לטענת המשיבה הבדיקה העלתה שהשניים החזיקו בצוותא סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 6 גרם נטו, וכן 7 טבליות של סם מסוג M.D.M.A .

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלת זהותו של המחזיק בסם. המשיבה טוענת, כי היה זה העורר אשר השליך את הסם מידיו בעת ששוטר ניגש אליו, בעוד גרסתם של העורר ונאסר מטר היא שהסם שייך לנאסר, והוא היה זה שהשליך אותו מתוך תקווה להעלים את קיומו מעיני השוטרים.

גרסת המשיבה מסתמכת בעיקר על עדותו של שוטר, מרדכי אהוד. עד זה מסר כי בעת שניגש לכיוון העורר שישב במושב שליד הנהג והורה לו לצאת מהרכב, הוא ראה אותו משליך מידיו דבר מה, והתריע על כך בפני שוטרים נוספים שהיו עמו. כאשר בדק מדרכי את החפץ שנזרק, גילה כי מדובר בסם. אכן, שוטרים אחרים שהיו בזירה לא ראו את פעולת הזריקה של העורר, אולם שניים מהם, קובי אלברט ורוני קארוט, שמעו את מרדכי אהוד אומר כי "נזרק משהו", ואחר כך ראו אותו מתכופף ליד הרכב ומרים את החפץ שנזרק – שקית ניילון קטנה בה היו ארוזים אבקה וכדורים (ראו הודעות העדים מיום 8.11.04).

אולם לא עניין זה לבדו עומד לחובת העורר. כוונתי לכך, שכאשר עמד נאסר על דעתו כי הסם שייך לו, שאל אותו אהוד מרדכי לתוכנה של אריזת הניילון ומשקלו של הסם. על כך השיב נאסר תשובה שגויה ("קריסטל וכדורי אקסטזי"), וגם בכך יש ללמד כי זיקתו של נאסר לסם, אם בכלל, הינה רופפת.

בא כוחו המלומד של העורר העלה בפני השערות מהשערות שונות כדי להסביר וליישב את הראיות המפלילות כנגד שולחו, ואפשר שיצליח להוכיח את כולן או את חלקן במהלך המשפט גופו. אולם בגדר ההליך המתקיים בפני, נקודת המוצא היא כי לסברות אלו טרם הוצג בסיס איתן, ומכאן התוצאה שנכון לשלב זה של ההליכים יש בידי המשיבה ראיות להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום, וממילא גם קמה בעניינו של העורר עילת מעצר.

אפשר שבנסיבות רגילות כמות הסם שהחזיק העורר לא הייתה מובילה למעצרו עד תום ההליכים, אולם נסיבותיו של עורר זה מיוחדות הן. זו אינה הפעם הראשונה שהוא חוטא בעבירות מתחום הסמים המסוכנים, ובחודש ינואר 1997 אף נגזר לו מאסר ממושך (13 שנים) לאחר שהורשע בביצוע עבירות מאותו תחום. העולה מכך הוא, שהעורר ביצע את העבירה הנוכחית בעת שהיה אסיר ברישיון, וכאשר מעל לראשו מרחף עונש מאסר על תנאי משמעותי (שנתיים). מי שנוהג כך מעיד על עצמו שהוא אינו נתון למורא החוק, ומכאן המסקנה בדבר הסכנה הנשקפת ממנו לציבור שעה שהוא מתהלך חופשי. נסיבות אלו חייבו את מעצרו של העורר, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.