בש"פ 10490/02 נועם משה נ. מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בב"ש 22887/02, מיום 5.12.02, מפי השופטת ש' דברת, אשר בה נדחה עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום באילת לעוצרו עד תום ההליכים נגדו.

2.העורר נעצר ביום 29.10.02 ובו ביום הוגשו נגדו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. כתב האישום מייחס לעורר עבירה של סחר בסם מסוכן מסוג קוקאין. לפי כתב האישום, ביום 25.9.02, בסמוך לשעה 13:30 ישב העורר במסעדה באילת מול סוכן משטרתי והניח על השולחן שביניהם שקית ניילון ובתוכה סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל נטו של 0.5712 גרם. בתמורה, כך נטען, קיבל העורר מהסוכן תשלום בסך 350 ₪. עוד נטען בכתב האישום כי עסקת הסמים יצאה לפועל בתיווכו של נאשם אחר, אשר תיאם את יצירת הקשר בין הסוכן המשטרתי לעורר ואף קבע את הסכום ששילם הסוכן המשטרתי בתמורה לסם לאחר שהתמקח עם העורר לגבי המחיר. את הבקשה למעצר העורר עד תום ההליכים ביסס בא כוח המדינה על חזקת המסוכנות לגבי מי שמואשם בעבירות אחזקת סם שלא לצריכה עצמית או בעבירות סחר בסם.

3.בית משפט השלום באילת, שנדרש לעניין, ציין בהחלטתו כי הוא מקבל את טענות המדינה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת ביצוע העבירה וכן כי קיימת עילת מעצר בעניין. אך עם זאת, בשל היותו של העורר בחור צעיר ונעדר עבר פלילי, ראה בית המשפט מקום לשקול האפשרות לחלופת מעצר. לפיכך הורה בית המשפט לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר. בתסקיר לא שלל שירות המבחן את כשירותם של הורי העורר ודודתו כחלופת מעצר אפשרית, אך קבע עם זאת כי קיימת מסוכנות מצד העורר להפרה של תנאי השחרור. בשל מסוכנות זו וכן בשל הערכה, העולה גם היא מהתסקיר, כי קיימת לעורר בעיית הימורים, החליט בית המשפט כי לא ניתן לבטוח בעורר שיקיים את תנאי השחרור. לכן החליט בית המשפט לעצרו עד לתום ההליכים נגדו.

4.על החלטה זו הגיש העורר, ביום 1.12.02, ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בערר טען בא-כוח העורר כנגד תקפות הראיות לכאורה בתיק וכנגד העובדה כי למרות נסיבות רבות המצדיקות חלופת מעצר לא מצא לנכון בית משפט השלום לעשות שימוש בחלופה כאמור. עוד נטען בערר, כי מן הראוי היה שתיבחן חלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של העורר פחותה, זאת לנוכח העובדה ששחרור העורר, בתנאים עליהם המליץ שירות המבחן בתסקיר, יש בו כדי למנוע כל מסוכנות מצד העורר.

5.ביום 5.12.02 דחה בית המשפט קמא, מפי השופטת ש' דברת, את הערר על החלטת בית משפט השלום. בהחלטתו, סמך בית המשפט המחוזי את ידיו על מסקנת בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה בתיק וכי אלה מקימות עילה למעצר. בית המשפט המחוזי גם סמך את ידו על מסקנתו של בית משפט השלום כי לאור תוכן התסקיר, לפיו קיימת מסוכנות מצד העורר להפרת תנאי השחרור, אין לשחררו לחלופת מעצר בבית הוריו. בית המשפט המחוזי מציין בהקשר זה כי תנאי לשחרור נאשם הוא האמון שבית המשפט יכול לתת בו שיקיים את תנאי השחרור. בית המשפט קבע כי "חלופה טובה ככל שתהיה, אינה תחליף לתנאי הבסיסי של אמון שבית המשפט יכול ליתן באותו נאשם".

6.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בא כוח העורר טוען כי טעה בית המשפט קמא כשלא קיבל את החלופה המוצעת. הוא ציין כי המדובר בבחור צעיר, ללא עבר פלילי, שחלקו בהפצת הסם היה פחות.

7.לאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק ושמעתי את טיעוני בעלי הדין הגעתי למסקנה כי אין עילה להתערב במסקנותיהן של שתי הערכאות הקודמות, אשר דחו את חלופת המעצר על רקע תסקיר המבחן, לפיו קיים חשש שהעורר יפר את תנאי השחרור. צדקו בתי המשפט השלום והמחוזי כי חזקת המסוכנות הסטטוטורית לא נסתרה בנסיבות המקרה הנידון.

אי לכך הערר נדחה.