בש"פ 105/00 רפי עמיאל נ. מדינת ישראל

1.כתב האישום מייחס לעורר עבירות מין במשפחה. לפי כתב האישום, נהג העורר בתקופה שבין שנת 1998 לחודש ספטמבר 1999, במספר מועדים לבצע מעשים חמורים בנכדיו הקטינים. הוא נהג לגעת באיבר מינה של נכדתו הקטינה, להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה ללא הסכמתה, ולהחדיר איבר מינו לפי הטבעת שלה תוך כדי גרימת כאבים עזים לקטינה. כמו כן הכריח נכדו הקטין להוריד תחתוניו והושיב אותו בכוח על איבר מינו כשהוא מתנועע בתנועות קדימה ואחורה.

2.המדינה בקשה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט המחוזי בתל-אביב-יפו שדן בבקשה, לאחר עיון בחומר הראיות שהונח בפניו, החליט שקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר, ועל כן קיימת גם עילה למעצרו. בית משפט קמא החליט שהאישומים המיוחסים למשיב מקימים חזקת מסוכנות בהתאם לקבוע בסעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים החדש (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו 1996. בסיכומה של בדיקה הגיע בית משפט למסקנה כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים; מכאן הערר שבפני.

3.בא כוח העורר טען הן בהודעת הערר שבכתב והן בעל פה בפני שלא היה מקום להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים מהנימוקים הבאים:

הנימוק הראשון הוא שאין בחומר הראיות שהיה בפני בית משפט קמא פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו. בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לכל הסתירות והפרכות בעדויות, ולא שקל נכונה את הטענה שהתלונה של המתלוננת היא פרי דמיונה. על כן, טוען הוא, כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי קיים חומר לכאורה מספיק עד כדי הרשעתו של העורר.

הנימוק השני הוא שבית משפט קמא טעה כאשר קבע כי קיימת עילת מסוכנות נגד העורר. זאת עשה בלא ששקל או בחן חלופת המעצר שהוצגה בפניו, אשר פגיעתה בחירותו של העורר פחותה מן הפגיעה הנגרמת ממעצרו עד תום ההליכים.

מצד שני טען בא כח המדינה שמדובר במעשים חמורים ובעורר שהוא מסוכן לציבור. כמו כן, טען כי לא ניתן לצוות על שחרורו ממעצר כנגד חלופת מעצר.

4.עיינתי בחומר הראיות ובטענות הצדדים והגעתי למסקנה שאכן קיים חומר ראיות מוצק המהווה בסיס למעצר עד תום ההליכים. תלונותיהם של הקטינים ועדותה של המתלוננת, אם הקטינים וחוות הדעת הרפואיות.

השאלה העומדת בפני היא האם ניתן בנסיבות המקרה, ונסיבותיו האישיות של העורר, לשחררו ממעצר.

לדעתי, במקרים חמורים כאלה, כאשר המדובר בעבירות מין במשפחה, קל וחומר כאשר העבירות מבוצעות בקטינים, המדיניות הראויה לגבי מעצרם של נאשמים בעבירות מסוג זה היא הרחקתם מהציבור ומקורבנות מעשיהם, ומעצרם עד תום ההליכים. בית משפט זה הכביד את אוכפו על עבריני מין וחזר והורה על מעצרם, אפילו נוכח נסיבות אישיות קשות. לא ראיתי במקרה שבפני כי קיימות נסיבות יוצאות דופן ומיוחדות עד כדי שחרורו של העורר.

הנה כי כן, נשאר לדון בשאלה האם ניתן להסתפק, בנסיבות המקרה, בחלופת מעצר. התשובה לשאלה זו תוכרע, שוב, על פי נסיבות המקרה.

יצויין, שבנסיבות מיוחדות, אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שנאשם במעשים חמורים של עבירות מין במשפחה, ישוחרר מן המעצר בתנאים מגבילים. למרבה הצער, נסיבות מיוחדות כאלה אינן מתקיימות בענייננו.

לאור כל האמור לעיל לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית משט קמא ואי לכך אני דוחה הערר.