בש"פ 1052/08 דן גרינוולד נ. מדינת ישראל

בכתב-אישום שהוגש נגד העורר וארבעה אחרים, יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וגרימת חבלה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 333 ו-335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי הנטען, קשרו העורר וארבעת הנאשמים הנוספים לפגוע במתלונן על רקע הצהרתו של האחרון כי קיים קשר אינטימי עם חברתו של אחד מהם. המתלונן הובל לחורשה בה המתינו לו בני החבורה, שם הותקף על-ידם בצורה קשה, תוך שימוש בסכינים. כמו כן אוים המתלונן כי אם יתלונן במשטרה, יבולע לו.

המשיבה עתרה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, ובדיון שהתקיים בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב ( כבוד השופט גלעד נויטל ), לא הייתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה לביצוען של העבירות. בית-משפט קמא הדגיש, וגם על כך לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי בעניינו של העורר התגבשה עילת מעצר, נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו. על מסוכנות זו למד בית-המשפט הן מהאירועים החמורים שתוארו בכתב-האישום, והן מהעובדה שאת העבירות הנוכחיות ביצע העורר, לכאורה, שעה שלחובתו מאסר-על-תנאי בעקבות הרשעתו בעבירת אלימות קודמת, שמאפייניה דומים להפליא לאלו שהיו במקרה הנוכחי. שלושה תסקירים שהוגשו על-ידי שירות המבחן בעניינו של העורר, הצביעו אף הם על מסוכנות. התסקירים תיארו את העורר כמי שמתקשה לגלות אמפטיה למצבו של המתלונן, ושהוא אינו רואה עצמו כבעל נטייה לאלימות. שירות המבחן העריך כי בעניינו של העורר קיים סיכון גבוה להישנות עבירות אלימות, ואם חרף זאת ראה השירות לנכון להמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר – היה זה בעיקר נוכח התרשמותו כי העורר שרוי במצב נפשי קשה ועלול לפגוע בעצמו.

בית-המשפט המחוזי דחה את המלצתו של שירות המבחן, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. נקבע כי מצבו הנפשי של העורר אינו השיקול הדומיננטי בבחירה בין מעצר ממש לשימוש בחלופה, שכן על קשיים אלה ניתן להתגבר באמצעות פיקוח צמוד עליו הורה בית-המשפט.

מכאן הערר שבפני, במסגרתו נטען כי ראוי היה לשחרר את העורר לחלופה שנבחנה על-ידי שירות המבחן ונמצאה ראויה בעיניו. הודגש, כי במהלך המשפט הקודם שהתנהל נגד העורר, הוא שהה במעצר בית במשך תשעה חודשים, תקופה בה נמנע מביצוען של עבירות נוספות, ועל כן מותר להניח כי גם הפעם לא יפר את תנאי השחרור.

דין הערר להידחות. כאמור, בא כוחו המלומד של העורר, עו"ד ש' נהרי, אינו חולק על כך שבעניין שולחו קמה עילת מעצר. עם זאת, קובע סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), כי תנאי למעצרו של נאשם הוא כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". אין צורך להכביר מילים אודות המסוכנות הנשקפת מן העורר. על-פי החשד, הוא חבר לאחרים כדי להוביל את המתלונן למקום מבודד, שם הוא הותקף באכזריות שמעטות דוגמתה, ושעה שחלק מבני החבורה עושים שימוש בנשק קר, בעוד שחבריהם אוחזים בקורבן כדי למנוע ממנו מלהתגונן. בנסיבות אלו נראה כי רק בדרך נס לא הסתיים האירוע בתוצאה קשה פי כמה, ואם בכך לא די, הנה מתברר כי מעל ראשו של העורר ריחף מאסר-על-תנאי בר הפעלה, וחרף זאת הוא לא נמנע מלשוב ולחטוא באותו תחום ממש (אלימות), ללמדך עד כמה מוחשית היא הסכנה הנשקפת ממנו. בנסיבות אלה, סבורני כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של בית-המשפט המחוזי, ואף אני סבור כי תרופתו של העורר במעצר ממש בלבד.

הערר נדחה.