בש"פ 10534/04 מיכאל מודזגברישווילי נ. מדינת ישראל

לעורר יוחסו שתי עבירות של איומים, ובגינן עתרה המשיבה למעצרו עד תום ההליכים. בית משפט השלום דחה את הבקשה והורה על שחרור העורר כנגד הפקדתן של ערבויות ובתנאי שלא יכנס לעיר נהריה. בערר בפני בית המשפט המחוזי נהפכה הקערה על פיה, והוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

כתב האישום שהוגש נגד העורר עוסק בשני אירועים. בראשון נטען, כי בחודש יוני 2003 הוא פנה לאחד – אבי שטצצינה – בדרישה הבאה: "אני לא רוצה שתכנס לאתרים ותיקח עבודות שמירה ולא מעניין אותי שום דבר". נטען, כי בעקבות שיחה זו היה אבי מבוהל ונפחד, ובדרך דומה התרשם בית המשפט ממתלונן זה בעקבות צפייה בקלטת בה תועדה חקירתו. האירוע השני עוסק באיומים שהשמיע העורר באוזניו של יורם סרוסי, קרוב משפחתו של ראש עירית נהריה, רון פרומר. על פי גרסת המשיבה, פנה העורר ליורם בחודש אוגוסט 2004, וביקש להעביר דרכו מסר לפרומר, ולדידי אין ספק שנוסח הדברים המצוטט באישום השני לא זו בלבד שהוא בוטה, אלא בעיקר מאיים.

בא-כוח העורר סבור כי יצאה שגגה מתחת ידיו של בית המשפט המחוזי בהחליטו לעצור את שולחו. להשקפתו, לוקה גישת המשיבה באפליה, הואיל והיא נמנעה מלנקוט בהליכים דומים נגד אדם אחר – אורן סבג – שתקף את יורם סרוסי ואיים עליו. כן נטען, כי האמירות המיוחסות לעורר אינן מלות איום, באשר קיומו של איום אינו נקבע על פי תחושתו הסובייקטיבית של האדם באוזניו מושמעים הדברים, אלא על פי מבחן אובייקטיבי. ועוד נטען, כי בראיות ההגנה יש כדי להעלות תהיות ביחס לגרסתם של עדי המשיבה, ומכל מקום גם אם הוכחה תשתית של ראיות-לכאורה ועילת מעצר, עדיין היה מקום להשתמש בחלופת מעצר.

עיינתי בהחלטותיהן של ערכאות קמא, ובטיעוניהם של באי-כוח הצדדים על-פה ובכתב, ודעתי היא כי לא הוכחה עילה לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. באשר לטענת האפליה, אינני סבור כי היא יכולה לעמוד לעורר, הואיל ועניינו של האדם האחר לא היה בפני בית משפט זה, וממילא לא ברור אם ננקטו נגדו הליכים, מה הניבה החקירה, אם בכלל, וכיצד יש בכל אלה כדי להשליך על מעצרו של העורר. באשר לאמירות המיוחסות לעורר, כאמור, לדידי אין ספק, שהן זו שהופנתה לאבי שטצצינה, ובמיוחד זו שהופנתה ליורם סרוסי, הן מילות איום מובהקות, אשר נועדו להניע את שומעיהן לעשות מעשה, שאם לא כן הן תגרורנה תגובה אלימה. אכן, לרוב איום בלבד אינו מהווה עילה לשלילת חירותו של אדם בטרם הוכרע דינו, אולם העורר אינו ככל האדם. לעורר שורה ארוכה של הרשעות קודמות, חלקן בעבירות אלימות ואיומים. יתרה מכך, בחודש פברואר 2003 הוא הורשע בעבירות מאותו תחום ממש, ובית המשפט גזר לו 12 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי, וכן הופעל, בחופף, מאסר מותנה בן שנה אחת שעמד נגדו. כפי שכתב האישום הנוכחי מלמד, נראה כי העורר לא למד דבר מהמאסר בו נשא, והוא גם לא נרתע מלחזור לסורו חרף קיומו של מאסר מותנה אשר ריחף מעל לראשו. מי שנוהג כך מעיד על הסכנה הגלומה בו לציבור, ועל כן אינני סבור כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נפל פגם המחייב את התערבותי.

הערר נדחה.