בש"פ 1055/99 מדינת ישראל נ. ניר שטרית

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בבקשה לעיון חוזר, לפיה שוחרר המשיב בתנאי חלופת מעצר.

ביום 7.12.98 הוגש כנגד המשיב כתב-אישום, בו הואשם בעבירות של סחיטה בכוח ובאיומים, פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה, איומים, הדחה בחקירה והחזקת סכין שלא כדין. לפי המתואר באישום הראשון, המתלונן הוא צעיר בן 18, שלא הכיר את המשיב עד שבאפריל 98 פגש בו במועדון לילה, תקף אותו, היכה אותו במכת אגרוף ובעט בו. זמן קצר לאחר שחזר המתלונן לביתו, הגיע המשיב עם אחרים לביתו, ואיים עליו באיומי דוקרן, בטענה כי הוא חושד בו שהתלונן במשטרה. שבועיים אחר-כך, הסיע המשיב יחד עם אחרים את המתלונן למקום נטוש. נאמר למתלונן כי מאחר שהינו מלשין, עליו לחפור לעצמו קבר. משהתחנן המתלונן שלא יעשו לו רע, הודיע המשיב למתלונן שיעשה עימו "עיסקה", בעקבותיה לאחר מסע איומים, שילם המתלונן למשיב סך-הכל 2,000 ש"ח. לאחר זמן, שב המשיב ותקף את המתלונן, וביום 6.10.98 דקר המשיב את המתלונן ברגלו באמצעות סכין. באותה תקופה, איים המשיב על המתלונן שלא לפנות למשטרה בתלונה.

באישום נוסף, הואשם המשיב בתקיפה סתם ובאיומים שהופנו כלפי אחותו של המתלונן.

העוררת ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים של המשיב. ביום 29.12.98 החליט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ר' אבידע) לקבל את בקשת העוררת. בית המשפט קמא קבע כי יש בידי העוררת ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב, וכי קמה עילה למעצרו. לבקשת בא-כוח המשיב, פנה בית המשפט לבחון אפשרות לחלופת מעצר.

בשלב המעצר הוגש לבית המשפט תסקיר מעצר ובו המליץ שירות המבחן על שחרור המשיב בערובה לבית דודתו, תוך מתן אפשרות למשיב לעבוד בחנות הרהיטים של דודו, ולהיות בפיקוחו. בית המשפט קמא דחה המלצה זו, בקובעו כי נוכח המעשים החמורים שביצע המשיב כלפי המתלונן, וכן נוכח העובדה שבמשך חודשיים לא עלה בידי המשטרה לאתר את המשיב והוא לא התייצב לחקירתו, אין לסכן את המתלונן ובני משפחתו, ועל-כן אין לשחרר את המשיב בתנאי ערובה. בית המשפט ציין כי מעשיו של המשיב נעשו במהלך תקופה ממושכת יחסית, וכי המתלונן לא נרתע מלאיים על המתלונן שלא לפנות למשטרה, ואף לתקוף את אחותו של המתלונן בשל התלונה שהוגשה. אשר על כן קבע בית המשפט כי כל עוד לא מסרו המתלונן, אחותו ואימו את עדותם בבית המשפט, אין מקום להורות על חלופת מעצר, ויש לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו.

לאחר שהעיד המתלונן, אמו ואחותו, הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר. בבקשתו, טען המשיב כי לאחר סיום עדותם של אלה בפני בית המשפט, החשש מפני שיבוש הליכי משפט אינו קיים עוד. לאור זאת, ביקש המשיב מבית המשפט קמא להורות על חלופת המעצר עליה המליץ שירות המבחן.

בית המשפט קמא (כב' השופטת ר' אבידע) היה ער לכך שחברו של המתלונן טרם מסר עדותו בבית המשפט. בכל זאת, קבע בית המשפט כי לאור העובדה שהמתלונן, אימו ואחותו סיימו להעיד, וכן לאור מצבו הנפשי של המשיב, יש מקום להורות על חלופת המעצר עליה המליץ שירות המבחן.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, הוגש הערר שלפניי. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש על-ידם במהלך הדיון, סבורה אני כי דינו של הערר להתקבל.

תסקיר המעצר שהמליץ על שחרור המשיב בתנאי חלופת מעצר, היה לנגד עיני בית המשפט קמא עוד בשלב בו נעצר המשיב עד תום ההליכים. עיון מחדש בהחלט ת מעצר עד תום ההליכים, מבוסס על שינוי שחל בנסיבות שהצדיקו את המעצר. סיום עדויותיהם של עדי תביעה מרכזיים, עשוי לשמש נסיבה חדשה, אך נוכח מכלול הנסיבות הקשורות בעניינו של המשיב, אין בו כדי להכריע את הכף לשינוי החלטת המעצר.

המשיב תקף את המתלונן, הצעיר ממנו בחמש שנים, התנכל לו תקופה ממושכת ואיים עליו באכזריות. טיבן של העבירות וסוג המעשים המיוחסים למשיב, מעוררי צמרמורת ומצביעים על מסוכנותו של המשיב. לכך יש להוסיף את העובדה כי למשיב עבר פלילי משמעותי בהתחשב בגילו הצעיר. כמו-כן יש לתת משקל לכך, שהחל מיום 7.10.98, ניסתה המשטרה להשיג את המשיב לצורכי חקירה, אך הוא נמנע מלהתייצב במשטרה, אף כי ידע שהוא נדרש לחקירה עד שנעצר ביום 30.11.98. לאור כל אלה, החלטת בית המשפט קמא מיום 29.12.98 למעצר המשיב עד תום ההליכים מוצדקת.

אין לומר כי החשש מפני המשיב חלף עם תום עדותם של המתלונן, אימו ואחותו, שהרי ידידו של המשיב (יוגב עמר) טרם מסר עדותו בבית המשפט. בזכרון דברים מיום 1.12.98 וכן מיום 2.12.98, מתוארים חששותיו של העד מפני מסירת עדות כנגד המשיב. יתרה מזו, המעשים המיוחסים למשיב מצביעים על הסיכון הנשקף ממנו, שכן אין הוא בוחל באמצעים להפיל חיתיתו על מי שנקרה בדרכו. אשר על כן, אין לומר כי השתנו הנסיבות באופן המצדיק שינוי ההחלטה בדבר מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

באשר למצבו הנפשי של המשיב, לא מצאתי כי יש יסוד לחשש לשלומו במעצר. המשיב הופנה, כבקשתו, לטיפול מב"ן, אך לאחר שהות בת שבוע שם, ביקש להפסיק להיות מטופל על-ידם. העוררת הגישה תעודה לפיה ניתן לטפל במשיב בתנאי מעצר. בנסיבות אלה, אין מקום לשנות מהחלטת המעצר מיום 29.12.98, והמשיב יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

למותר להדגיש, כי מן הראוי שייעשה מאמץ לסיים את הדיון בת"פ 8135/98 עוד בישיבה הקבועה ליום 16.3.99. אם הדבר לא יסתייע בשל חקירות העדים, יש להביא לסיום המשפט בהקדם האפשרי.