בש"פ 1058/99 ליאוניד פוליאקוב נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב בעבירות של כליאת שווא, איומים ומעשה מגונה, וכן תקיפה הגורמת חבלה ממשית. על-פי כתב האישום, הופיע העורר בביתה של המתלוננת, הביא עימו בקבוק קונאיק, שתה ממנו, ודרש מן המתלוננת לקיים עימו יחסי מין. משסירבה, היכה אותה ואיים עליה. עקב שורה של מעשי אלימות ואיומים, ובהתאם לדרישתו של העורר, ביצעה בו המתלוננת מעשה מגונה.

המדינה ביקשה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בין נימוקי המעצר, ציינה המדינה כי העורר ביצע את המעשים המיוחסים לו בהיותו אסיר ברשיון פחות מחודשיים לאחר שהשתחרר מן הכלא, וכי לחובתו מאסר על תנאי בר-הפעלה אם יורשע בתיק זה.

שופטת בית משפט השלום ר' ניב, דנה בטענת העורר כי אין בתיק די ראיות לכאורה לצורך מעצר, וקיבלה אותה. לאור זאת, הורתה השופטת על שחרור העורר. נאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת, והוא חוייב בהפקדת 1,500 ש"ח להבטחת התייצבותו לדין.

על החלטה זו עררה המדינה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' דוויק) בחן את חומר החקירה שבתיק המשטרה לפרטיו, והגיע למסקנה כי יש בתיק די ראיות לכאוריות, כנדרש בשלב זה של ההליכים. השופט המלומד בחן את הודעות המתלוננת - הן את הודעתה הראשונה מיום 15.1.99 שניתנה למחרת האירוע, והן את הודעתה המאוחרת יותר מיום 19.1.99 בה מסרה המתלוננת פרטים נוספים שהחסירה תחילה, ואשר מאשרים דברים מסויימים שהעורר מסר בהודעתו במשטרה. ההבדל העיקרי בין שתי ההודעות נעוץ בכך שבהודעתה השניה, אישרה המתלוננת שלאחר שלא ראתה את העורר כשנתיים, פגשה בו ברחוב ערב לפני האירוע, והוא אכן אמר לה כי בכוונתו להגיע אליה. השופט קמא נתן דעתו להבדלים בין שתי הודעות המתלוננת, אך לא ייחס להם משקל רב. עוד קבע בהחלטתו כי :

"גירסת המתלוננת ברורה, אם ניתן בה אמון היא תביא להרשעה, היא נתמכת בתעודה הרפואית, בתלונה התכופה למעשה, בדברי חברה העד ברוך יחזקאל - הן לעניין דבריה אליו והן לעניין הצורך בתיקון האסלה. עוד נתמכת גירסתה בעמידתה של המתלוננת על גירסתה במהלך העימות, וכן, ואולי במיוחד, בהיעדר כל טעם סביר או הגיוני על פניו, על-פיו תיבדה המתלוננת מליבה מעשיה כגון זו כלפי מי שאין לה קשר רצוף עימו".

על-יסוד כל אלה, קבע השופט קמא כי בידי התביעה ראיות לכאורה די הצורך. עם זאת, הגיע למסקנה כי ניתן להסתפק בעניינו של העורר בחלופת מעצר. הוא החליט כך, בין היתר, בהתחשב בכך שהעורר כבר שוחרר ממעצר. על-כן השית השופט קמא על העורר, תנאים מחמירים יותר מן התנאים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום. השופט קבע כי המשיב יימצא במעצר בית מלא, מחוץ לגבולות הערים בת-ים וחולון, וכן השית על העורר ערבויות כספיות.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. הסניגור שב והעלה טענותיו ביחס לראיות לכאורה. הוא הדגיש את הסתירות בעדויות המתלוננת, טען כי התעודה הרפואית אינה מלמדת על חבלות כפי שהמתלוננת טוענת להן, והרחיב את הטיעון על-כך שיש למרשו טענת אליבי שלא נבדקה. האליבי הנטען הוא תצהיר אימו של העורר, לפיו חזר העורר בליל האירוע הביתה בשעה 23:00, בעוד שהמתלוננת טענה כי שהה בביתה עד לשעה 03:00.

לאחר שעיינתי בחומר החקירה, נחה דעתי כי צדק השופט המחוזי המלומד, בקובעו כי בידי התביעה תשתית ראייתית לכאורית. הסתירות בין שתי הודעות המתלוננת אינן מהותיות, אף כי יהא עליה ליתן הסבר לגביהן במהלך חקירתה בבית המשפט. תיאור המעשים שהמתלוננת מייחסת לעורר, אינו מחייב בהכרח כי יישארו סימני חבלה משמעותיים על גופה יומיים לאחר האירוע. התעודה הרפואית אמנם אינה מצביעה על חבלות כאלה, אך היא עשוייה להתיישב עם גירסת המתלוננת. כיוון שאין חולק כי העורר שהה מספר שעות בביתה של המתלוננת, אין לקבל על-פניה את טענת אימו של העורר, לפיה חזר מוקדם יותר לביתו, כמשמיטה את הקרקע מתחת לגירסת התביעה. אשר על כן, לא ראיתי להתערב במסקנתו של השופט קמא לעניין הראיות בתיק.

הערר נדחה.