בש"פ 10587/03 יוסף תורגמן נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי בשעות הלילה של אחד מימי חודש אוגוסט 2003, נמנה העורר על נוסעיו של רכב שרדף אחר רכב אחר בחדרה, ובצומת כלשהי נעצרו הרכבים, נוסעיהם יצאו מתוכם, והחלה קטטה שבמהלכה דקר העורר עם סכין את אחד מיריביו. בחקירתו, בחר העורר שלא להשיב לשאלות החוקרים, והעמדתו לדין התאפשרה רק לאחר שאחד מבין אלה שנכחו בזירה, ואפשר שאף שנטל חלק בקטטה, נקב בשמו של העורר כמי שדקר את הקורבן.

באת-כוחו המלומדת של העורר טענה, כי בזיהוי זה לא יהא די להרשעת שולחה, הואיל והוא לא אומת במסדר זיהוי חי או בתמונות, והחוקרים אף נמנעו מלקיים עימות בין אותו עד לעורר, כדי לאפשר לאחרון להפריך את החשד שדבק בו. טענה זו אף שנכבדה היא, מקומה להתברר במהלך שמיעתן של ראיות הצדדים, והשאלה החשובה לענייננו היא, אם די באותו זיהוי זה כדי למלא אחר דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, דרישה שהיא תנאי מוקדם לדיון בשאלת מעצרו של נאשם.

בית המשפט המחוזי הגדיר בהחלטתו את מסכת הראיות כנגד העורר כ"מאוד בעייתית", אולם סבר כי די בה לצורך שלב זה של ההליכים, ולפיכך החליט לעצור את העורר עד אשר יוכל להציע חלופת מעצר ראויה. חלופה כזו הוצעה ביום 9.10.2003, ובעקבות כך הורה בית המשפט לשחרר את העורר למעצר בית, בכפוף להפקדתן של ערבויות שונות.

העורר משיג על הוראתו של בית המשפט המחוזי לחייבו לשהות בתנאים של מעצר-בית, והמחלוקת בסוגיה זו מתמקדת סביב שאלת דיותן של הראיות שבידי המשיבה. לעניין זה מקובלת עלי השקפתו של בית המשפט המחוזי, לפיה די באותה עדות-ראייה כדי לענות על דרישת "הראיות לכאורה" למעורבותו של העורר במעשה הפלילי. הנחה זו מושתתת על כך שאותו עד נקב בשמו של העורר כמי שדקר את קורבנו, ויש בכך ללמד על קיומה של היכרות מוקדמת בין השניים. במצב זה, ולנוכח אותה הכרות, ספק בעיני אם למסדרי הזיהוי, אם היו נערכים, היה עשוי להיות משקל כלשהו. לפיכך, ולאור העובדה כי חומרתו של מעשה האלימות המיוחס לעורר הנה מופלגת, קמה נגד העורר חזקת מסוכנות ואף עילת מעצר. הצורך במעצר גובר שבעתיים לנוכח העובדה שלעורר הרשעות קודמות, כולן מהשנים האחרונות, ובגין חלק מהן הוא נדון בחודש יולי 2002 לשישה חודשי מאסר, בהם אמור היה לשאת בדרך של עבודות שירות. אותן עבודות הופסקו בהחלטה מנהלית, וגורלן עתיד להתברר בפני בית המשפט המוסמך, עקב טענת העורר לפיה אותה הפסקה לא נגרמה בעטיו. אולם תהא החלטתו של בית המשפט בסוגיה זו אשר תהא, די באותה הרשעה ובמעורבותו החוזרת של העורר בפלילים, כדי להדגיש את הסכנה הנשקפת ממנו לציבור. במצב זה, רק טבעי היה שבית המשפט המחוזי ישתמש בכלים העומדים לרשותו כדי למזער את אותה סכנה, ואינני סבור כי בדרך בה הלך יש הכבדה שלא במקומה או מעבר לדרוש.

הערר נדחה.