בש"פ 10594/03 דניאל קורסונוב נ. מדינת ישראל

העורר ביחד עם אחר (בריגוריבקר אלכסנדר), נמצא בשעות הלילה של יום 5.9.03 מחזיק בסם מסוכן מסוג קנבוס, במשקל של למעלה מ-5.5 ק"ג. בגין כך, הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי, עבירה לפי סעיף 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג-1973. המשיבה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, והנשיא המלומד של בית משפט השלום בנצרת נעתר לבקשה זו, לאחר שמצא כי בידי המשיבה מצויה תשתית ראייתית הולמת, וכי מתקיימת בעורר חזקת מסוכנות שחלופות מעצר לא יוכלו לבטלה. העורר פנה לבית המשפט המחוזי, וגם שם הוא נדחה, ומכאן הערר שבפני.

עיינתי בהחלטותיהן של הערכאות אשר קדמו לי, ואף אני סבור כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום. אכן, בפיו של העורר היה הסבר להחזקת הסם, אך גם ברור ששאלת מהימנותו של הסבר זה בעייתית ביותר. במצב זה קמה נגד העורר חזקת מסוכנות, והשאלה היא אם החלופה המוצעת על ידו עשויה לבטלה.

בתי המשפט, על ערכאותיהם השונות, חזרו והדגישו את החובה להילחם במבצעיהן של עבירות הסמים, ומלחמה זו עשויה לנחול הצלחה אם יובהר לכל מי שחוטא בתחום זה, כי הוא עלול לשלם על כך בחירותו גם במהלך ברור משפטו ובטרם הורשע. וכאן המקום להדגיש, כי בדרך זו ראוי לנהוג לא רק באלה הסוחרים בסם והגורפים לכיסם את חלקו הארי של השלל, אלא גם באותם אנשים הנמנים על דרגי הביניים ואשר מהווים את אחת החוליות בשרשרת הפצתו של הסם.

אולם זה אינו העניין היחיד העומד לחובת העורר, הואיל ועיון בגיליון הרשעותיו מלמד, כי האירועים בהם הוא מואשם הפעם אינם מהווים את מפגשו הראשון עם רשויות החוק. וכך לדוגמה, בחודש יולי 2002 הוא הובא לדין בגין שלוש עבירות מאותו תחום, שתיים מהן בגין החזקת סם לצריכה עצמית, ועבירה נוספת היתה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים. בית המשפט הסתפק באותו מקרה בהדגשת הפן המרתיע בענישה, כאשר גזר לעורר 9 חודשי מאסר על תנאי וקנס. אך כפי שעובדותיו של כתב האישום הנוכחי מלמדות, לא למד העורר את הלקח הנדרש, וכחלוף זמן לא רב חזר לסורו. עובדה אחרונה זו מלמדת יותר מכל כי חלופת מעצר אינה מהווה פתרון יעיל לסכנה הנשקפת מהעורר לציבור, ואם בכך לא די, הנה מתברר כי בטרם קיבל את החלטתו, הונח בפני בית משפט השלום תסקיר של שירות המבחן, בו הביע השירות את הדעה כי העורר יתקשה לעמוד בתנאי השחרור. אכן, בפיו של בא כוח העורר היו טענות קשות כנגד הדרך בה נערך התסקיר, אולם בשלב זה אין בפני עילה לקבוע כי שירות המבחן לא עשה מלאכתו נאמנה או שלא פעל בכובד הראש הראוי, ולאור כל אלה אינני סבור כי נפל פגם בהחלטותיהן של הערכאות קמא, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.