בש"פ 10597/03 יואב ממן נ. מדינת ישראל

בשלושה מועדים בחודש אפריל 2003, מכר העורר לסוכן משטרה סם מסוכן מסוג קנאבוס וכן טבליות סם מסוג M.D.M.A. . בגין כך הובא לדין בפני בית משפט השלום בבאר-שבע, והמשיבה ייחסה לו שלוש עבירות של סחר בסם מסוכן. המשיבה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ומנגד, בקשה ההגנה להסתפק בחלופת מעצר מאחר והעורר הנו אדם צעיר, בעל רקע פסיכיאטרי, המשתמש בסמים מאז היותו בן 18.

לצורך הכרעה במחלוקת שבין הצדדים, החליטה השופטת המלומדת של בית משפט השלום, לבקש את חוות דעתו של שירות המבחן. בתסקיר מחודש אוגוסט 2003 ביקש השירות לערוך לעורר אבחון פסיכיאטרי, ולאחר שזה נערך, לא נמצא כי העורר סובל ממחלת נפש, אולם הוא לוקה בהפרעה מוחית אורגנית המתבטאת בקווים אנטי-סוציאליים ובהפרעות התנהגות. לפיכך, ההמלצה שהתגבשה אותה עת היתה שיש לאתר עבור העורר מסגרת מחייבת בה ישולבו טיפול פסיכיאטרי אמבולטורי עם גמילה מסמים. אולם אף ששירות המבחן העריך כי בעורר קיים סיכון גבוה, לא נמצאה עבורו מסגרת סגורה ראויה, ולפיכך המליץ השירות כי העורר יקבל את הטיפולים להם הוא זקוק במסגרת פתוחה (מחלקה פסיכיאטרית ומרכז יום לטיפול בנפגע סמים), תוך שהוא שוהה במעצר-בית מלא בדירתה של אמו, וכאשר זו האחרונה תפקח על תנועותיו תוך שהיא מסתייעת בשתיים מבנות משפחתה.

ביום 19.11.03 החליט בית משפט השלום לאמץ את המלצות שירות המבחן, והוא הורה על שחרורו של העורר למעצר בית. המשיבה, אשר לא השלימה עם תוצאתם של ההליכים בערכאה הראשונה, פנתה לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את עררה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

במחלוקת שנפלה בין הערכאות, מקובלת עלי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. כידוע, בעבירת הסחר בסמים כרוכה חזקה של מסוכנות, וככזו היא מקימה עילת מעצר. יותר מכך, ההלכה שהתגבשה במשך השנים היא שאת הסוחרים בסם יש לעצור עד תום ההליכים, כחלק מאותה מלחמה שקידשה החברה בישראל כנגד נגע הסמים. אולם לכלל זה יש גם חריגים, וכזהו המקרה בו מסתמנת כוונה של נאשם החוטא לראשונה או שעברו אינו מכביד, לעשות תפנית בחייו, וכאשר נראה כי יש סיכוי שהדרך הטיפולית תניב פירות. דא עקא, חוששני שזה אינו המצב בעניינו של העורר. הוא אינו פנים חדשות בבתי המשפט, ולחובתו מספר הרשעות כאשר בגין שתיים מהן, נגזרו לו בשנים 1997 ו-2000 עונשי מאסר בפועל לתקופה שאינה קצרה כלל. במיוחד ראוי להדגיש את המאסר ל-22 חודשים שנגזר לעורר בחודש פברואר 2000, הואיל וההנחה היא כי מי שהתנסה בענישה כה קשה, ינסה להיטיב את דרכיו כדי שחרותו לא תישלל פעם נוספת. אך המציאות היתה שונה, הואיל והעורר חזר לעסוק בפלילים, וגם מאסר על תנאי בן 12 חודשים שריחף מעל לראשו, לא היה בו די להרתעתו. על העבירות הנוספות אותן ביצע הוא נקרא לתת את הדין בתיק נוסף שנפתח נגדו בבית משפט השלום בבאר שבע (ת.פ. 6413/01), ובמסגרתו גיבשו הצדדים הסכם טיעון אותו אימץ בית המשפט ביום 18.10.01, כאשר גזר לעורר 13 חודשי מאסר, והפעיל, בחופף, את עונש המאסר שעמד נגדו. אך כפי שקרה בפעמים קודמות, זמן קצר לאחר ששוחרר העורר מהכלא, הוא חזר לסורו, וכתב האישום שבפני הוא הראיה הטובה ביותר לכך.

לאור כל האמור, מקובלת עלי השקפתו של בית המשפט המחוזי כי תרופתו של העורר בשלב הנוכחי היא במעצר ממש. העורר מתקשה לסגל לעצמו אורח חיים מהוגן חרף דרכי הענישה שננקטו נגדו עד כה, ולפיכך, אין זה המקרה בו יש להעדיף את הסיכוי לשיקום העבריין על פני האינטרס הציבורי, בעיקר לנוכח הסכנה הנשקפת ממנו. עם זאת, ואם גמלה בליבו של העורר ההחלטה להיגמל מהסם ולשנות את אורחותיו, אפשר שהדבר יוכל להתבצע במסגרת העונש שיושת על העורר אם יורשע בדין, ולחלופין, הוא יוכל להתחיל בתהליך הגמילה באופן עצמאי לאחר שיסתיימו ההליכים בעניינו.

התוצאה היא אפוא שהערר נדחה, והחלטתו של בית המשפט המחוזי תישאר על כנה.