בש"פ 10614/03 רועי בר חן נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין באשמת ביצוען של ארבע עבירות של סחר בסם מסוכן מסוג קאנבוס. המדובר במכירה של כמות ניכרת של הסם (מספר קילוגרמים), חלקם לסוכן משטרה. בכתב האישום אשר הוגש לבית משפט השלום נטען עוד, כי במהלך ביצוען של העבירות נהג העורר ברכב ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח. בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, וביום 18.11.03 נעתר בית המשפט לבקשה זו, לאחר שמצא כי העורר חטא ב"סחר אינטנסיבי בסמים ובכמויות בלתי מוגבלות". בית המשפט הוסיף והיפנה למעורבותו של העורר בעבירות קודמות, ובמיוחד הדגיש את ההליך שהתקיים בחודש יוני 2003, במהלכו נטען כי אפשר שהעורר עולה על דרך חיים חדשה, טענה שבדיעבד התברר כי אין בה ממש. חרף האמור, משהוצעה לבית המשפט, ביום 30.11.03 חלופת מעצר, החליטה השופטת המלומדת לאמצה, אף שלא היתה משוכנעת כי יש בה באותה חלופה כדי להבטיח שהעורר לא ישוב לעסוק בסחר בסמים.

בית המשפט המחוזי בפניו ערערה המשיבה על החלטת השחרור, קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר, ומכאן הערר שבפני.

במחלוקת שנתגלעה בין הערכאות קמא מקובלת עלי השקפתו של בית המשפט המחוזי. אכן, העורר הוא אדם צעיר, אולם מאז חודש אפריל 2000 נרשמו לחובתו מספר עבירות, חלקן כנגד רכוש, אולם גם מתחום הסמים הוא לא משך את ידו. בצדק הדגישו בתי משפט קמא את העבירה מחודש יוני 2003, הואיל ובניגוד להצהרת בא-כוחו דאז, לפיה עומד העורר לעשות תפנית בחייו, התברר כי באותם ימים ממש עסק העורר בסחר בסמים מסוכנים, והמשיך בכך עד ליום מעצרו - 24.10.03. נדמה כי אין כמו התנהגות זו כדי להבהיר עד כמה מסוכן העורר לציבור, שהרי הוא נמנה על אלה הפועלים להרחבתו של מעגל המשתמשים בסם, מעגל אותו מנסה החברה בישראל לפרוץ תוך השקעתם של מאמצים ומשאבים רבים. מכאן השקפתי, כי עם כל הצער שבדבר, נראה כי הגיעה השעה להבהיר לעורר שבידי החברה אשר נהגה בו עד כה בגישה סלחנית, יש גם אמצעים אחרים כדי להתגונן מפניו, ואחד מהם הוא על ידי החזקתו בתנאי מעצר. אכן, כל בית משפט מצווה לתת את דעתו לנסיבותיהם האישיות של נאשמים, ובמיוחד הוא מצווה לבחון בקפידה את עניינם של נאשמים צעירים אשר טרם התנסו בשהייה בתנאי כליאה, מתוך כוונה להעדיף דרכים טיפוליות על דרכים עונשיות, וכך למנוע מאותם נאשמים לסגל לעצמם אורח חיים עברייני. אולם מה אעשה, והעורר שבפני לא זו בלבד שפרש לא נכון את היחס המתון לו זכה מרשויות החוק, אלא שנראה כי עבריינותו אף עלתה שלב בסולם החומרה. במצב זה שוב אין מנוס מהמסקנה כי העורר נמנה על אלה שחרף גילם הצעיר, חלופת מעצר, ותהיה אמינה ככל שתהיה, אין בה די להבטחת שלומו של הציבור מפניהם, ותרופתם היא במעצר ממש בלבד.

הערר נדחה.