בש"פ 10635/06 זוהיר מחאמיד נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד ס' הנשיאה ש' וסרקרוג) לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.

על פי כתב האישום, הגיעה העורר ביום 31.8.06 בסביבות השעה 23:30 לדירתם של אחיו נאיל ואשתו, היא המתלוננת, וביקש מהמתלוננת כסף. משסירבה המתלוננת לתת לו כסף היכה אותה העורר בידיו ובאמצעות צינור, בידה ובגבה. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת שטפי דם בגבה. המתלוננת התלוננה על האירוע במשטרה. למחרת, לאחר שנחקר, שוחרר העורר בערבות עצמית, לאחר שחתם על כתב ערובה בפני שוטר. על פי כתב הערובה התחייב העורר שלא ליצור קשר עם המתלוננת במשך 5 ימים. העורר הפר את התחייבותו האמורה, וביום בו שוחרר, בסמוך לשעה 12:00, התקשר אל המתלוננת ואיים עליה כי יפגע בה ובבעלה בעקבות תלונתה, ואף איים כי יהרגה, ישרוף את פניה, יחסל את ילדיה וישרוף את ביתה. בגין המעשים הללו הואשם העורר בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, הפרת הוראה חוקית, איומים והטרדת עד. על פי אישום נוסף המופיע בכתב האישום, הגיע העורר לדירת המתלוננת, ביום 6.9.06 בסמוך לשעה 08:00, עת שהיא הייתה בדרכה החוצה עם ארבעת ילדיה הקטינים. העורר צעק על המתלוננת ואיים עליה כי יהרגה אם לא תבטל את התלונה שהגישה נגדו בגין התקיפה. אגב השמעת דברי האיומים הראה העורר למתלוננת סכין שאחז מאחורי גבו. המתלוננת ביקשה מהעורר כי יאפשר לה לקחת את ילדיה לגן ולבית הספר, והעורר התיר לה לעשות כן, לאחר שלקח ממנה את הטלפון הסלולרי שלה. המתלוננת יצאה עם ילדיה מהבית והעורר עקב אחריה. בדרך חזרה לביתה הצליחה המתלוננת לחמוק מן העורר ולהסתתר בבית שכנים. לאחר מכן שב העורר לביתו, הנמצא באותו הבנין בו נמצאת דירתה של המתלוננת, וכעבור מספר דקות יצא מביתו והצית את דירתם של המתלוננת ואחיו. העורר

שב לביתו והחליף את בגדיו. בצאתו החוצה אמר העורר לאימו, כי אם יגיעו שוטרים תאמר שישן עד אז, וזאת על מנת להניע את אמו למסור הודעת שקר, ובכוונה למנוע או להכשיל את ההליך השיפוטי נגדו. כתוצאה מההצתה ניזוקה דירתם של המתלוננת ובעלה. בגין המעשים הללו הואשם העורר בעבירות של הצתה, איומים, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט.

3.

המתלוננת ובעלה מסרו הודעות במשטרה אודות אירוע התקיפה. בעלה של המתלוננת מסר בהודעתו כי ראה את העורר תוקף את אשתו, כששב לביתו לאחר שהסיע את חברו למקום מגוריו. בתיק ישנו מסמך רפואי ממרכז רפואי "העמק" המתעד את סימני החבלה שנצפו במתלוננת למחרת האירוע. קיים אף מזכר משטרתי בעניין זה. העורר מצידו הכחיש את הדברים שיוחסו לו, וטען כי המתלוננת ראתה אותו כשעבר במדרגות בסמוך לביתה ו"זרקה" לו מלים לא במקום. לטענתו, צעק עליה שתכבד את עצמה ותעזוב אותו בשקט, ואז הגיע למקום אחיו, בעלה של המתלוננת. משראתה אותו המתלוננת החלה לצעוק שהעורר הרביץ לה. עוד טען העורר, כי אחיו ואשתו העלילו עליו. העורר אף ציין, כי יתכן שאחיו הוא זה שהיכה את המתלוננת, והעלה אפשרות לפיה רוצים השניים "להפיל" זאת עליו. העורר אף טען שברח מהבית לאחר שבעלה של המתלוננת היכה אותו. המתלוננת מסרה בהודעה נוספת מיום 1.9.06 כי למחרת האירוע התקשר אליה העורר ואיים כי יהרגה, ישרוף את פניה, יחסל את ילדיה וישרוף את ביתה בגלל שהתלוננה נגדו. העורר הכחיש שאיים טלפונית על המתלוננת, וטען כי חייג אל הטלפון הסלולרי שלה בטעות, ומשזיהה את קולה מעברו השני של הקו ניתק מייד את השיחה. מפירוט השיחות שבוצעו מהטלפון הסלולרי של העורר באותו היום עולה, כי בסמוך לשעה 12:00 התקשר העורר שש פעמים לטלפון הסלולרי של המתלוננת. כן עולה מאותו הפלט כי שלוש שיחות מתוך השש ארכו עשרות שניות, וכי אחת מהן אף ארכה 166 שניות.

4.

תחקיר שנערך על אירוע השריפה על ידי שירותי הכבאות באזור חדרה העלה כי השריפה פרצה בשל הצתה בזדון. הדירה לא הייתה מבוטחת (כך מסר בעלה של המתלוננת ביום 6.9.06). כאמור, למחרת אירוע התקיפה מסרה המתלוננת בהודעתה כי העורר איים עליה שישרוף את ביתה. גם אחיו של העורר, עדנאן, מסר בהודעתו כי העורר אמר לו שישרוף את ביתה של המתלוננת. אימו של העורר סיפרה אף היא כי ערב קודם לאירוע השריפה אמר לה העורר שתגיד למתלוננת ולבעלה שיבטלו את התלונה כנגדו, ושאם לא יעשו כן יהרוג אותם ואת ילדיהם ויהפוך את ביתם לאפר.

5.

אימו של העורר מסרה בהודעותיה שבערב שקדם לאירוע השריפה ביקש ממנה העורר (המתגורר עם הוריו) להעיר אותו מוקדם בבוקר כי יש לו סידורים. לאחר שהעירה האם את העורר למחרת בבוקר ראתה אותו בודק את המציתים במטבח, אך לא ייחסה לכך חשיבות מאחר והוא מעשן. לאחר מכן ראתה היא את העורר יוצא מן הבית ומשוחח עם המתלוננת. לדברי האם שמעה את העורר דורש מהמתלוננת שתיתן לו את הטלפון הסלולרי שלה, ואף שמעה את המתלוננת מבקשת מהעורר שיאפשר לה לקחת את הילדים לבית הספר. לאחר מכן נכנס העורר לביתו ושב לחפש מצתים. העורר אמר לאימו שהמתלוננת לא חוזרת וכי מן הסתם הלכה למשטרה להתלונן עליו בשנית. האם שאלה אותו מדוע הוא מציק למתלוננת. לפני שיצא העורר בשנית מן הבית אמר לאימו שאם יגיעו שוטרים למקום תאמר שישן ורק עכשיו התעורר. העורר אף איים על האם, לדבריה. יצוין, כי בניגוד למה שנאמר בסעיף 5 לאישום השני בכתב האישום, וכעולה מהודעתה של האם מיום 6.9.06 שעה 09:35,

דברי האיום נאמרו על ידי העורר לאימו לפני ההצתה ולא אחריה. דקות מספר לאחר שיצא העורר מהבית ראתה האם עשן עולה מביתם של המתלוננת ובעלה. האם יצאה מהבית והלכה לבית בנה, יוסף, המתגורר קומה אחת מעל לבית המתלוננת, על מנת להזהירו מפני האש ולומר לו שיזעיק מכבי אש למקום. בעודה דופקת על דלת ביתו של יוסף אמר לה העורר: "מה יש לך דופקת וצועקת זה לא הבית של יוסף שנשרף מי שנשרף הבית של נאיל [האח שהוא בעלה של המתלוננת]". בהמשך ראתה האם כי הבגדים אותם לבש העורר בשעה שיצא מן הבית נמצאים בבית בעוד העורר איננו שם. מכאן הסיקה האם שהעורר החליף את בגדיו. האם הריחה מהבגדים שפשט העורר ריח חזק של עשן וכן ריח של נפט. קיים אף מזכר משטרתי בעניין הריח שנדף מהבגדים הללו, אם כי יש לציין שבבדיקת מעבדה לא זוהו עליהם שרידים של חומר דליק. אחותו של העורר, אסמהאן, המתגוררת אף היא באותו בית, העידה שראתה את העורר מחליף את בגדיו ומתבשם לאחר שפרצה הדליקה בבית המתלוננת. לדבריה, היא אמרה לו שיש שריפה בבית אחיו, אך העורר היה אדיש ועזב את הבית. אחות נוספת של העורר, זהור, העידה אף היא שראתה כי העורר החליף את בגדיו סמוך לאחר שפרצה השריפה.

6.

המתלוננת סיפרה בהודעתה על האיומים אותם השמיע העורר באוזניה בבוקר השריפה, ועל כך שדרש ממנה למסור לו את הטלפון הסלולרי שלה. המתלוננת סיפרה כיצד נעתר העורר לבקשתה לאפשר לה לקחת את הילדים לגן ולבית הספר, וכיצד חמקה ממנו בדרך חזרה הביתה ונכנסה לביתה של אחת משכנותיה, אותה לא הכירה קודם לכן, וביקשה מחסה. כעבור זמן קצר, בעודה שוהה בבית השכנה, ראתה השכנה עשן עולה מכיוון ביתה של המתלוננת. בתה בת השבע של המתלוננת סיפרה כי בבוקר השריפה נכנס העורר לביתם שעה שהתכוננו ללכת לבית הספר ולגן ודיבר עם אימה במלים לא יפות. הילדה מסרה בהודעתה כי בסופו של דבר איפשר להם העורר לצאת מן הבית והלך אחריהם. עוד סיפרה הילדה ששמעה את העורר אומר לאימה שאם תספר עליו למשטרה היא תמות עכשיו.

סמוך לאחר שפרצה השריפה נצפה העורר ליד בית המתלוננת ובעלה. העורר לא סייע לאנשים שנתקבצו במקום לכבות את האש.

7.

העורר הכחיש בחקירתו את כל ההאשמות נגדו. על פי גרסתו של העורר, התעורר בבוקר השריפה למשמע צעקות. העורר יצא מביתו והלך לבית אחיו, ממנו יצא אותה שעה עשן שחור. לדברי העורר, הוא עמד והקשיב אם יש ילדים בפנים, ומשלא שמע ילדים פנה ללכת. אז ראה העורר בקבוק בנזין שהאש הלכה והתקרבה אליו. או אז תפס העורר את הבקבוק וזרק אותו לכיוון היער. כתוצאה מכך נשפך עליו קצת בנזין. העורר שב לביתו, החליף בגדים ויצא מהבית לכיוון היער, שם היה "כמו ישן" במשך כאחת עשרה שעות. משהתעורר העורר התקשר לאחותו, וזו סיפרה לו שהמשטרה מחפשת אותו בחשד ששרף את בית אחיו. בהמשך הסתבך העורר ואמר שאין לו טלפון סלולרי, וכי טילפן מהטלפון של אחותו, אליה התקשר. משעומת עם הבעייתיות שבדבריו, אמר כי התבלבל והתקשר מטלפון של חבר, אותו הוא איננו מכיר. לדברי העורר, מששמע שהמשטרה מחפשת אותו בא ביוזמתו לתחנת המשטרה. העורר אמר לחוקר המשטרה כי אימו שיקרה בדבריה, וזאת עוד בטרם ידע מה אמרה. עוד אמר העורר כי אין הוא יודע להסביר מדוע זרק את בקבוק הבנזין. יצוין, כי בקבוק הבנזין לא נמצא על ידי חוקרי המשטרה. לדברי העורר, הוא החליף את בגדיו כי אלה היו בגדים "של שינה", וכי הבגדים היו מלוכלכים מבנזין ומריחים מאש. עוד אמר העורר כי הסתלק מן המקום כדי שאחיו לא יחשוד בו וירביץ לו. העורר אף סתר דברים שמסרו אחרים, ובהם האח יוסף, ואמר שבתחילה שפך מים על האש יחד עם אחיו יוסף. העורר אמר שרצה לבוא למשטרה על מנת לספר שאחיו עומד להרביץ לו, אבל היה צריך לנוח ולכן הלך ליער. העורר אף העלה את האפשרות שהמתלוננת היא זו ששרפה את הבית, תוך שאמר כי הוא יודע שהיא לא הייתה בבית בעת השריפה. משנשאל כיצד הוא יודע זאת, השיב "כן אבל הגיעו משטרה ולא אמרו שהיא בפנים". יצויין, כי העורר נבדק על ידי פסיכיאטר ונמצא כי הוא אינו חולה במחלת נפש, וכי הוא כשיר לעמוד לדין.

8.

העורר מסכים כי ישנן ראיות לכאורה לכך שביצע את המיוחס לו באישום הראשון, אך טוען כי המדובר בראיות חלשות, שכן אל מול גרסת המתלוננת ניצבת גרסתו שלו. לעניין האישום השני טוען העורר כי אין בנמצא ראיות לכאורה הקושרות אותו לאירוע, וכי בית משפט קמא התעלם מהסתירות שנתגלעו בהודעות עדי התביעה. עוד טוען העורר כי אין לו עבר פלילי, וכי השמתו מאחורי סורג ובריח, בהתחשב בגילו הצעיר, עלולה לפגוע בו אנושות. לטענת העורר, אף אם ייקבע כי קיימת עילת מעצר, יש לבחון חלופת מעצר. על פי הטענה, ניתן לנטרל את מסוכנותו הלכאורית של העורר על ידי הרחקתו מאום אל פחם, יישוב מגוריו ומגורי המתלוננת ובעלה. העורר אף צירף לערר עותק של הסכם סולחה שנערך בינו לבין אחיו, בעלה של המתלוננת.

9.

דין הערר להידחות. אני סבור כי יש בחומר החקירה הקיים בתיק כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של העורר בשני האישומים המיוחסים לו. לעניין האישום הראשון יש לציין, כי הודעתה של המתלוננת נתמכת בהודעתו של בעלה. כמו כן, פלט שיחות הטלפון הסלולרי של העורר מצביע על כך שבניגוד לנטען על ידו, נתקיימה שיחה ארוכה יחסית מהטלפון שלו לטלפון הסלולרי של המתלוננת בסמוך לשעה 12:00, למחרת אירוע התקיפה. בכל הנוגע לאישום השני נסתרת גרסתו של המתלונן על ידי גרסת אימו. גרסתה של המתלוננת בכל הנוגע לאירועים שקדמו לשריפה נתמכת בהודעותיה של האם, כמו גם בהודעת השכנה ראניה ובהודעתה של בת המתלוננת. הדברים אותם אמר העורר לאימו על פי הודעתה לפני שיצא מהבית, כמו גם התנהגותו לאחר האירוע, ובייחוד העובדה שהחליף את בגדיו שהדיפו ריח של עשן, תומכים אף הם במסקנה כי קיימות ראיות לכאורה. מסוכנותו של העורר נלמדת מפרטי האישומים המיוחסים לו. עוד חובה לציין, כי העורר הפר את האמון שניתן בו כשהשתחרר בערבות עצמית, משהתקשר למתלוננת זמן קצר לאחר מכן ואף איים עליה, וזאת בניגוד להתחייבותו המפורשת שלא ליצור עימה קשר במשך חמישה ימים. בנסיבות העניין אף אין מקום לשקול חלופת מעצר.

10.

הערר נדחה.