בש"פ 10672/04 שלומי וקנין נ. מדינת ישראל

על פי הנטען בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום, הפר העורר מעצר בית בו היה נתון, וגנב מכונית מסוג אודי אשר חנתה ברחוב גולומב בבאר-שבע. בגין עובדות אלו יוחסו לעורר עבירות של גניבת רכב והפרתה של הוראה חוקית. בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים.

בית משפט השלום מצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה, אשר יש בהן כדי להוכיח את הנטען על ידה בכתב האישום. עם זאת, ולאחר קבלתו של תסקיר מעצר, החליט בית המשפט לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית גיסתו בבאר-שבע, וכנגד הפקדתן של ערבויות שונות.

על החלטת השחרור הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי, שם נהפכה הקערה על-פיה. בית המשפט הורה על מעצרו של העורר לנוכח העובדה שהוא הפר מעצר-בית בו היה נתון, ימים ספורים בלבד לאחר מתן הצו, וכאשר ההפרה לא נועדה למטרה כשרה, אלא לביצועה של עבירת רכוש. ואם באלה לא די, התברר גם שהעורר ביצע את המעשים המיוחסים לו שעה שעמדו נגדו שני מאסרים על-תנאי ברי-הפעלה.

בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד ח' קאזיס, מבקש בערר שבפני לשחרר את שולחו. הוא טען כי העורר הוחזק במשך מספר שעות, עובר לדיון בבית המשפט המחוזי, במעצר לא-חוקי. להשקפתו, צריכה עובדה זו להשליך על ההחלטה אם להמשיך את מעצרו של העורר או להימנע מכך. כמו כן, היפנה בא-כוח העורר לכך שהעבירות המיוחסות לשולחו הן עבירות רכוש, אשר בדרך כלל אינן מקימות עילת מעצר. בפיו של בא-כוח העורר היו השגות נוספות, חלקן שהופנו כנגד ממצאו של בית משפט השלום, בדבר קיומן של "ראיות לכאורה", אולם במחלוקת זו לא אעסוק, הואיל ואף אני סבור כי יש בראיות המשיבה כדי לענות על הדרישה הקבועה בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

שתי הערכאות אשר קדמו לי, ובמיוחד בית המשפט המחוזי הדגישו את העובדה שהעורר הפר צו בדבר מעצר בית, ועל כן הוא בבחינת מי שהוכיח במעשיו כי תרופתו היא במעצר-ממש בלבד. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהעבירה המיוחסת לעורר אינה מצדיקה בדרך כלל מעצר עד תום ההליכים, ועל כן הקדים בית משפט השלום וביקש לקבל תסקיר של שרות המבחן כדי לבחון, אם גם בנסיבות אלו קיימת דרך חלופית להשיג את מטרות המעצר, וזאת לנוכח חשיבות זכותו של אדם לחירות. העולה מכך הוא, כי קדמה להחלטת בית משפט השלום לשחרר את העורר, חקירה ודרישה שביצע שירות המבחן בהנחייתו של בית המשפט, עד אשר בסופו של דבר התרשמה השופטת המלומדת כי יש בחלופה ודרכי הפיקוח המוצעים כדי לתת מענה הולם לסכנה הנשקפת מהעורר. לפיכך, ואף שהתלבטותו של בית המשפט המחוזי היתה גם נחלתי, סברתי כי לא נכון היה להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום, מתוך תקווה שזו הפעם ימלא העורר אחר צו המעצר כלשונו, הואיל וספק אם הזדמנות נוספת מן הסוג הזה תיקרה בדרכו.

לנוכח כל האמור, אני מחליט לקבל את הערר, והעורר ישוחרר לאחר שימלא אחר התנאים אותם קבע בית משפט השלום.