בש"פ 10676/05 משה פיש נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט הנדל) מיום 13.11.05 בב"ש 21569/05, בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה להורות על מעצרו עד תום ההליכים המתנהלים נגדו בת"פ 8034/05.

ב.(1) ביום 21.1.05 הוגש נגד העורר, בן 25, כתב אישום בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, המייחס לו עבירות של שוד בנסיבות מחמירות ושל החזקת סכין, עבירות לפי סעיפים 402(ב) ו-186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

(2) לפי הנטען בכתב האישום, ביום 18.1.2005, לאחר שעקב אחרי המתלוננת, אשה כבת 60, בשובה מן הבנק למעונה, שדד העורר הימנה באלימות שקית ובה סכום של 9,400 ₪, תעודת-זהות וכספומט, בעודו נושא סכין.

(3) עם הגשת כתב-האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. ביום 24.2.05 הורה בית-המשפט המחוזי, לאחר קבלת תסקיר מעצר, על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים: מעצר-בית בבית אמו בהשגחה של 24 שעות ביממה; ערבות עצמית ושתי ערבויות צד ג' בסך 200,000 ₪ כ"א; עיכוב יציאה מהארץ והפקדת דרכון; ואי יצירת קשר עם מי מעדי התביעה. נקבע כי מדובר בעבירה חמורה, כי קיימות נגד העורר ראיות-לכאורה בעוצמה גבוהה ועילת מעצר, אך כי ישנה חלופת-מעצר, הנתמכת בתסקיר, העשויה להשיג את מטרת המעצר באופן שפוגע פחות בחירותו של העורר.

(4) ואולם, ביום 30.6.05 הודיעה אמו של העורר לבית-המשפט, כי העורר מפר באופן שיטתי את תנאי מעצרו ויוצא מביתו לעיתים קרובות. עוד הודיעה, כי העורר נוקט באלימות פיזית ומילולית קשה וכי אין ביכולתה להמשיך ולפקח עליו, וביקשה לדון מחדש בתנאי מעצרו.

(5) ביום 10.7.05 נעתר בית-המשפט לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד למתן החלטה אחרת. ביום 13.11.05 דחה בית-המשפט את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטתו להורות על מעצר העורר, בקבעו כי העורר הפר את תנאי שחרורו בצורה עקבית ובוטה, וכי אין חלופת-המעצר ראויה בעניינו עוד.

ג.(1) על החלטה זו הוגש הערר הנוכחי, שבו נטען כי העורר הוא צעיר, ללא עבר פלילי, וכי הודה מייד כשנתפס בכף ושיתף פעולה בחקירתו. כמו כן, נטען כי העורר הצטער על מעשיו, והשיב למתלוננת את הציוד ששדד. נטען כי העורר ביצע את העבירה עקב קשיים כלכליים, וכי הוא סובל מקשיים נפשיים. בנוסף נטען כי לאחר 4 חודשי מעצר הפנים העורר את שעשה, וכי יש מקום ליתן לו הזדמנות נוספת לחלופת-מעצר בפיקוח ובטיפול מתאימים.

(2) בדיון נמסר, כי בינתיים הורשע העורר לפי הודאתו בכתב אישום מתוקן בשוד (אמנם לפי חלופה שונה בסעיף 402) ובהחזקת סכין, וכי הוזמן תסקיר והדיון בעונש קבוע למחצית ינואר 2006.

(3) בא כוח העורר טען, כי אכן כשל העורר בקשר לחלופה בבית אמו בעבר, אך נוכח נכונות האם – השומרת על קשר הדוק עם העורר – לחדש את החלופה, ולאחר שהעורר נתן אל לבו את משגיו בעבר, הן בחרטתו ובהתנצלותו על העבירה – שהיתה לדידו בחינת מעידה בשל מצוקה כלכלית – והן בצערו על הפרת האמון. כנטען, לא היתה ההפרה מלווה בעבירה נוספת, ויש מקום למתן הזדמנות נוספת של אמון.

(4) באת כוח המדינה התנגדה, שכן התנהגות העורר בבית האם הביאה לכך ש"הגיעו מים עד נפש", וכן הפנתה לתסקיר המעצר שאינו חיובי.

(5) אוסיף כי, תסקיר המעצר מיולי 2005 אכן לא היה מעודד, ולא זיהה חלופת מעצר מתאימה.

ד.(1) לאחר העיון אין בידי להיעתר לערר. בא כוחו של העורר טען כל שניתן היה לטעון, אך צירוף הנסיבות מטה את הכף כנגד בקשת שולחו. ראשית, חומרת העבירה מרובה, ואין צורך להכביר מלים, די אם ננסה לשים עצמנו במקום הקרבן. והנה בית המשפט קמא נעתר, בשלב הראשון שלאחר כתב האישום, לתהליך של חלופה כהעדפת המחוקק, ולדעתי – בכל הכבוד – ראוי היה הדבר וראשונה בשל עברו הנקי של העורר, שיקול שלא אחת נאמר כי יש להידרש אליו בין שיקולי מעצר. ואולם, העורר הפר אמון זה עד כי הערבה, אמו ולא אחרת, ראתה כי לא תוכל לעמוד באשר נטלה עליה וביקשה לשחררה מערבותה, וכתוצאה שב ונעצר העורר. עתה מתווספת לכך ההרשעה, קרי, חזקת החפות סרה. שילובם של אלה מטה את הכף לעבר אי היעתרות לערר.

(2) בחתימת הדברים אפנה תשומת לב שלטונות המעצר להתבטאויות העורר הבאות לביטוי בתסקיר המעצר מיום 21.7.05 ולצורך בהשגחה.